חצי שנה עברה מאז שהחבר של הבחור שיצאתי איתו ניסה לנגוע בי ולמרות הזמן שחלף לקח לי בדיוק רגע לפרוץ בבכי חסר שליטה אחרי שחבר נתן לי צ׳אפחה בצחוק, להרוס את הישיבה הנחמדה עם כל החברים ולהימלט הביתה
נראה לי שאני בדיכאון.
לא pms, לא מחזור, סיימתי את כל המטלות הקשות, שום דבר לא באמת משמח אותי, הכל כבד, כל יום מרגיש לי מעיק וקשה. אני לא יודעת אם זה אפטר שוק של התקיפה מאיראן או באמת דיכאון, אני מרגישה שקשה לי לנשום. שאין לי כוח או חשק לכלום.
אני בטיפול (ומטפלת). מכירים כזה? 😕
אתמול דייט איחר לי בשעה וחצי. אין לי כוונה להלין על הבחור, את זה פתרתי איתו, אלא רק על עצמי: על החרדה שמכרסמת עם כל דקה שחולפת וממוטטת יסודות של ביטחון, על הזמן שפתאום תופס משקל אחר ונמתח כמו מסטיק, על המעבר מגוף יחיד לרבים; זה לא רק הוא אלא הם, צבר של אכזבות והזדמנויות מפוספסות