Kfir Damari

נעמית דקל-חן (63) ניצלה מהטבח בקיבוץ ניר עוז ב-7 לאוקטובר. היא שיחזרה איך חטפו אותה וילדים בני שלוש והוריהם, מסוק צה"ל ירה במחבלים והם נותרו בחיים. מחבל שגנב את הטרקטור עליו היא עצמה נהגה בו הגיע וחטף חזרה את מי שניסה להימלט, היא עשתה עצמה מתה ועשתה דרכה חזקה לקיבוץ, כי רצתה לראות שילדיה בחיים, וכל פעם שעברו לידה מחבלים היא נשכבה כך שיחשבו שהיא מתה: "בבוקר אזעקות הצבע האדום לא הפסיקו. אחרי חצי שעה שולחים הודעות מכל מקום בקיבוץ שמחבלים מסתובבים בקיבוץ. הבן שלי שגיא, שעדיין נעדר, כתב שיש שני מחבלים שמסתובבים במרפאה, עוד הודעה על שניים שהיו על אופנוע. אנחנו מבינים שכולנו בהתקפת מחבלים. שגיא אמר לי לנעול את הבית. נעלתי ונכנסתי לממ"ד. שמענו סביב אנשים מדברים ערבית. אפילו מהממ"ד שמעתי רק ערבית. הם נכנסו לבית שלי, שמעתי אותם שוברים כל דבר, טריקת דלתות וחלונות נשברים. נכנסתי לארגז המצעים של המיטה. ואז כותבת לי כלתי שהמחבלים אצלם בבית. כתבתי לה שהם גם אצלי. הבנו מכולם שמתחילים להצית את הבתים וצריך לשים מגבות רטובות. כשהם יצאו יצאתי מהר להביא בקבוק מים. חזרתי לממ"ד. נעלתי את עצמי מתחת למיטה. העשן התחיל להיכנס. להיכנס יותר ויותר. פתחתי את החלון ממ"ד אבל כל הפרגולה מעל הממ"ד נשרפה. סגרתי את החלון. אבל כל הממ"ד היה עשן. יצאתי וברחתי וראיתי את אחד מהשכנים שירה בשניים מהמחבלים. חשבתי שזו ההזדמנות לברוח. אבל טעיתי. תפסו אותי. השכנה שלי הייתה איתם גם. הם לקחו אותי יחפה, החזיקו אותי חזק שלא אברח. אני לא מבינה מילה בערבית אבל הבנתי שאמרו שלא אברח. הם לקחו אותי ברגל יחפה לכיוון השדות. לקחו אותי לשער האחורי מכיוון עזה. בדרך ראיתי בתים שרופים לגמרי. הבנתי שבחיים לא יוצאים מבתים כאלה. אני יצאתי כדי להציל את עצמי מהבית. הלכנו 150 מטר בשדות על הכביש לכיוון עזה. וראיתי מחבלים הולכים עם שלל, מזוודות מלאות, טלוויזיות, קלנעיות. הם בזזו הכל. הייתי עם שכנה שאמרה שהרגו את הבן ולקחו את בעלה. אמרתי שאנחנו ביחד. בואי נראה מה הלאה. אחרי 150 מטר עוצר מין טוקטוק עם ארגז, שמאחור עוד חמישה אנשים. כולם מהקיבוץ. הייתה שם חברה טובה שלי ושלוש ילדות קטנות בוכות, שתיים בנות שלוש בלבד, לא יודעות מה לעשות עם עצמן. המשיכו לנסוע איתנו מכיוון עזה, מעלינו מסוק של צה"ל. באיזשהו שלב המסוק ריסס את כל המחבלים שהיו על הטוקטוק. הנהג ונוספים. הוא פשוט ירה בכולם. היו מלא צרחות בטוקטוק. כל המחבלים היו מתים. אנחנו נותרנו בחיים מלבד חברה אחת. הבת שלה שבאה לבקר אותה הייתה שם. היא נשכבה על אימא שלה שמתה בידיים ולא יכלה לעזוב. אני לקחתי את אחת הילדות. עוד חברה לקחה ילדה נוספת ורצנו לשדות. היו איתנו עוד זוג הורים עם תאומות בנות 3. רק אחת מהן הייתה ברכב. הם התחילו לרוץ איתנו. קראנו לבת שאימא שלה נהרגה שתברח איתנו כי היא מתה. היא בכתה אימא מתה בידיי ולא שמרתי על הבנות. היינו 50 מטר לתוך השדה