Naomi

שמעו סיפור טוב: מגי דוין היתה בת 19 כשלפני הקולג' יצאה בשנת 2005 לטיול תרמילאים בנפאל ובהודו. במהלך הטיול היא התנדבה בבית ילדים בצפון הודו והתיידדה שם עם פליטה נפאלית. יחד הן נסעו לבקר בכפר שבו נולדה וגדלה אותה פליטה. במהלך הסיור בכפר, מגי פגשה את הימה, ילדה בת 6 "שעבדה" בשבירת>

ערב אחד פסח בצבא איך מסבירים שאהבתי לסגור חג כדי לחגוג את ליל הסדר?❤️ #פסח

ארבעה חיילים ישראלים נהרגו בדרום לבנון אתמול בערב. זמן קצר לאחר התקרית, בן גביר ניסה לפתוח בקבוק שמפניה בכנסת. הוא השר לביטחון לאומי, הוא ידע על התקרית, ידע שיש נפגעים. כולנו ידענו. אבל הוא פתח בקבוק שמפניה.

איך אפשר להמשיך ביום שלנו כאילו כלום? בוקר קשה. יהי זכרם ברוך

שבת שלום מלוחמי גדוד 420 בחטיבה 646 צנחנים במיל', שמצאו נשקים, מקלעים, מטענים ואמל"ח רב במתחם תת קרקעי בכפר אל חיאם שבדרום לבנון. הם מספרים לנו הערב כי "כמעט בכל בית אנחנו מוצאים אמצעי לחימה. נעשה כל מה שצריך וכמה זמן שיקח כדי להבטיח שקט לתושבי מדינת ישראל".

תצפיתניות בדרום : ״תודה לכאן 11״ בעקבות הפירסום התצפיצניות קיבלו סוף סוף מיגוניות : "סוף סוף אנחנו מרגישות קצת יותר מוגנות. עד היום כל פעם שהייתה אזעקה היינו צריכות לשים קסדה, ואפילו אסור היה לנו להשתטח. תודה רבה לכאן 11 על העזרה!"ועדיין תלונות רבות של חיילים על חוסר מיגון .

לפני זמן קצר לוחמינו מגדוד המילואים 21 מחטיבת עציון, תפסו אמצעי לחימה רבים במחנה הטרור נור א-שמס בטולכרם. מצבור האמל״ח נמצא בתוך בור עמוק במרחב, אודות לנחישות הלוחמים בעקבות המידע המקדים.

אני: אפשר בבקשה לצלם את הירח? מגדל פיזה: בטח אח שלי. סליחה 🙏🏿

יש לי בבניין שכן מבוגר שתמיד יורד למקלט עם עיתון. כולם מגיעים עם טרנינג ואייפון, והוא מגיע עם חולצה מכופתרת משובצת ועיתון. הוא מתיישב על כיסא הפלסטיק ומתחיל לקרוא בנחת, עמוד אחרי עמוד. הוא לא בודק בלחץ בטלגרם מתי אפשר כבר לצאת החוצה. זה לא משנה לו בכלל, כי גם בבית הוא ימשיך לעשות את אותה הפעולה בדיוק. באזעקה האחרונה הוא סיפר לי שפעם, בכל יום שבת הוא ואשתו היו מתיישבים בספה שלהם, עם קנקן תה וערימה גבוהה של עיתונים, והיו קוראים אותם שעות על גבי שעות בשקט, כזה שנעים לחלוק עם בן אדם שאתה אוהב באמת. הוא סיפר גם שהיא נפטרה לפני כמה חודשים, בהפתעה, ללא הכנה מוקדמת. ושעכשיו הוא לבד שם בספה, אחרי יותר מ-50 שנה של ביחד. ושהוא מנסה להמשיך את המסורת של ימי שבת, אבל העיתונים רק הולכים ומתקצרים עם הזמן, נהיים דלילים יותר, מגדילים את החלל הריק בבית. דיברנו עוד כמה דקות, וגם קצת שתקנו, ובסוף הגיעה ההודעה של פיקוד העורף שהאירוע הסתיים. הוא קיפל את העיתון והמתין בסבלנות. אנשים החלו לצאת מהמקלט במהירות מסחררת במטרה להמשיך את התוכניות החשובות שלהם, והוא יצא אחריהם באיטיות, מנסה בשארית כוחותיו להדביק את הקצב ולהתמזג בעולם שהשתנה וברח לו. הלכתי אחריו בסבלנות, כדי שירגיש שהוא חלק מהדבוקה, וביקשתי ממנו שבפעם הבאה יביא עיתון גם בשבילי. שלפחות באזעקות יהיה לו מישהו לקרוא לידו, בשקט, כמיטב המסורת של ימי שבת.

מעניין מה זה בחלק מהאזורים בארץ

@Moshenoi60 הקדמתי אותך

@Moshenoi60 בקצב הזה אתה כבר כתב לענייני דיוטי פרי

הלם והפתעה כי היא כמובן האחרונה שהיינו מצפים ממנה

1. תנאי הפתיחה של המו"מ מבחינת ישראל שונים לחלוטין מהמצב בפתח מרכבות גדעון א' 2. בחודשיים האחרונים נצברו הישגים מוחשיים (עם מחירים כואבים לישראל ) שחמאס עזה מבין אותם היטב. כולל את השלב הבא 3. החזרת החטופים לישראל תהפוך להישג רב משמעות ותפתח אופציות צבאיות חדשות לצה"ל (שילוב בין מתפ"ש לפד"ם, לחץ על חיל האוויר להגביר סל כלים, וקשב קריטי של אג"ת) 4. אני עדיין חושב שאין סיכוי שחמאס יוותר על השליטה (אולי זמנית) ברצועה ואין סיכוי שיוותר על המוקוואמה/התנגדות. זה הבסיס לתנועה. אין לו זכות קיום ללא ההתנגדות האלימה. עוד מחכה לו בפתח נקמת הפתח' החמולות והציבור בכלל. 5. ללא לחץ צבאי וללא אפקטיביות מבצעית לא היינו עומדים כאן היום. טראמפ דבר ראשון ביקש לעצור את התקיפות... 6. חסרה לי מאוד מאוד הסברה ישראלית בזירת הפנים והחוץ. חלל משמעותי שאליו יכנסו רבים לא פורמלים ולא בעלי סמכות. כולל השפעות של חמאס ושות'. זו רק ההתחלה. עוד יהיו ימים קשים ומורטי עצבים

חברה טובה שהיא רופאת משפחה שוחחה איתי עכשיו. ״היה לי בוקר שקט יחסית במרפאה. שני חולי סוכרת, אחת שבאה להוציא תפרים, ילד עם חום. ואז הוא נכנס. בן 23, עיניים כחולות כאלה של פעם, מהסוג שגורם לך לחשוב על קיבוצים ועל פז”ם ועל מכתבים בכתב יד. אבל גם קצת על מלחמות. הוא נראה בן 17. הגוף שלו עוד לא סגר חוזה עם החיים. כאילו לא החליט אם הוא ילד או גבר. אמר שיש לו כאבים בברך. בדקו, שללו, ניפו, לא מצאו כלום. זכרתי אותו. היה במילואים בצנחנים. שלושה סבבים כבר. הבוקר הוא חזר. אמר שבא רק כדי לעבור על הבדיקות. ואז, כמו שמבקשים סליחה בטעות או מציעים אהבה בזהירות, אמר שאולי כדאי גם הפניה לפסיכיאטר. “בקטנה”, הוא הוסיף, “כדי שייתן לי איזה כדור שיעזור לישון”. אבל אני הרגשתי שזו לא רק שינה. אז שאלתי. לא חפרתי, רק פתחתי דלת. והוא נכנס. סיפר על סבתא שלו. שהוא היה המטפל היחיד שלה. ההורים שלו “לא ממש בעניינים” ככה הוא ניסח את זה, כאילו זה איזה סיפור צדדי. היא נפטרה כשהוא היה בסבב הקודם. “לא הייתי שם בשבילה״ הוא לחש. ואז השתתק. ואז בכה. לא בצעקות, לא בדרמטיות. בכי שקט של מישהו שמתרגל כבר חודשים לדבר רק בלחישות. הוא אמר שהוא מרגיש כבוי. לא עייף, כבוי. שכשהוא לא בעבודה, הוא מפחד. מהמחשבות, מהשקט, מהבכי שצץ לו סתם ככה, גם במקלחת, גם באוטובוס. והוא רק רוצה להיות ״כמו פעם״. ״מה זה “פעם״ אני חשבתי אחר כך. הוא בן 23. כמה פעמִים כבר היו לו? הוא ביקש שאני אעזור לו. אבל שהוא לא מוכן לוותר על הסבב הבא. ״אני צריך להיות שם״ הוא אמר. שאלתי אותו למה. ״כי אני יכול״, הוא ענה. כשהוא קם לצאת, הוא היסס. הייתה בו תנועה של חיבוק, כזו שמתחילה בגב הכתף. אבל הוא עצר, הוריד יד, הושיט לי ללחיצה רופפת במקום. ואני נשארתי שם קצת אחרי שהוא הלך, מול המסך, מול הרשימה של המטופלים הבאים. ילד עם חום. מישהי עם סחרחורת. וחשבתי עליו. על כל החבר׳ה האלה, בני עשרים וקצת, שכולם מתייחסים אליהם כאילו הם עשויים מפלדה. והם לא. הם עשויים מעור דק מאוד, ושירים על אהבה, וזיכרונות מבית ספר יסודי, ותחושת אשמה על כל מה שלא הספיקו להספיק. על דור שלם שנמצא באיזה מסע הישרדות רגשי. שעושה עוד סבב, ועוד לילה בלי שינה, ועוד ניסיון להיות ״בסדר״. וכשהוא סוף סוף מבקש עזרה זה בלחישה. ״אתה יודע מה היה הכי עצוב?״ היא אמרה לי. ״שכששאלתי אותו מה הוא רוצה שיקרה, הוא לא ביקש חיבוק, ולא אהבה, ולא ביטחון. הוא רק ביקש לישון. בלי לחשוב יותר מדי.״ ואני חשבתי שאם המדינה הזאת באמת רוצה לשרוד, היא תצטרך יותר מרק טנקים ומלאכים בשמיים. היא תצטרך ללמוד לחבק חייל בן 23 שלא מצליח להירדם בלילה. לא רק להושיט לו יד. לחבק אותו באמת.