פוליטיקלי קוראת

לבקשת מעטים, פוסט סיכום של משפט אבנר הופשטיין, על גבריות רעילה חונטה שמפרכסת את עצמה, וחרפת ההוצאות: אתמול בית המשפט השלום דחה את תביעתו של אבנר הופשטיין נגד אתר פוליטקלי קורקט שעשה תחקיר על הטרדות מיניות בגל"צ ובין היתר גולל טיוח וטיפול כושל בהטרדה מינית של אבנר הופשטיין. נתבעו פוליטקלי קורקט, ערוץ 13 שעשה פולו ועבדכם הנאמן שהדהד את התחקיר בטוויטר. אודה שאני לא סובל את הופשטיין, שהוא בעיני אדם נפוח מחשיבות עצמית ועיתונאי די בינוני, שאוחז מעצמו כאיש המקצוע. ראשית אני רוצה להודות לעורכי דיני דור ליאונד ורם פרייס-סיטון שייצגו אותי ואת ערוץ 13 ועשו עבודה פשוט מעולה. במהלך התחקיר הכרתי גם אישית את מנהלות פוליטקלי קורקט, מאיה רומן ונועה בורשטיין, שהן עיתונאיות אמיצות, טובות, חכמות, שעשו תחקיר מעולה וחשוב על הטיוחים של גל"צ ולא נרתעו מהופשטיין למרות שממש ממש אין להם כסף להפסיד תביעות. גם העורך דין שלהם, אסף דרעי מהקלינקות של המכללה למנהל עשה עבודה נהדרת. במשפט הזה למדתי שלושה דברים כלקח לעתיד. א. גבריות רעילה יהירה ומלאה בעצמה היא מחלה שזקוקה להגדרה וטיפול. כל בר דעת הבין שהתביעה של הופשטיין היא טעות קשה ומרה. לדעתי, הוא הימר. הוא חשב שהבנות אותן הטריד לא יבואו להעיד נגדו, והוא יוכל לגרור את המשפט למחוזות תום הלב ועיתונות אחראית. הוא שגה. מהרגע שהן הגישו תצהירים (תודה לכן נשים יקרות ששמותכן חסויים) היה ברור שהופשטיין גמור משפטית. אין לו איך להגן על עצמו. במקום להבין, להפנים, להתנצל על מה שהיה, לקחת אחריות, הוא החליט לטפס על עץ. כמה שהשופטת רמזה לו שכדאי שיסוג, הוא סירב להבין. במשפט הזה היה הליך חריג. השופטת קראה לנו אחרי ההוכחות וניסתה בכל זאת למצוא פשרה. הוא סירב. היה גישור אצל שופטת אחרת, שהציעה לו למחוק את התביעה נגדי לפחות. הוא סירב. החולה הזה עוד דרש שאני אתנצל בפניו. זובי. העדות שלו הייתה פארסה של אדם שהזיזו לו את הגבינה. הוא צרח והשתולל והתעצבן והתרגז והתקרבן ושטח תיאוריות קונספרציה כמלוא הטנא, ללא הואיל. הדברים קרו והתרחשו, וכעת זה חתום ונעול בקביעה שיפוטית. הוא היה יכול לסגת כמה פעמים בדרך, ובחר לדפוק את הראש בקיר. ב. יש בישראל חונטות של עיתונאים עם חשיבות עצמית דמיונית שמרגישים שהם זה המקצוע והמקצוע זה הם. הופשטיין, פרי יצירתה של הקליקה הזאת, הביא לעדות את הדס שטייף, נורית קנטי, בירנית גורן ולינוי בר גפן. 4 עיתונאיות נשים, שבחרו לצאת נגד אותן בנות ולנסות לקעקע את אמינות העדות שלהם, כי הן חברות של אבנר. אני מתקשה לציין איזה עדות הייתה הכי מביכה. נראה לי שלינוי בר גפן, שהגישה מן חוות דעת אדירכלית מבוססת על תמונות שצילמה בתחנה שאין אפשרות שההטרדה קרתה מבלי שיראו אותה. העדות נדחתה. שטייף וקנטי במקום להיות עדות תביעה, יצאו כעדות הגנה. שטייף מסתבר עמלה לברר את זהותה מתלוננות נגד אבנר בזמן אמת, כדי לטייח את האירוע. קנטי החליטה על בסיס הסיפור של אבנר, שהוא צודק. השופטת קבעה שהעדויות שלהן רק חיזקו את ממצאי התחקיר המקורי על טיוח הטרדות מיניות בגלי צהל. תודה לך אבנר על העדות הנהדרות! ג. סוגיית ההוצאות. ההוצאות במדינת ישראל הן בושה וחרפה. רפורמה לא נראית באופק. למעשה, במצב הנוכחי, אם אדם החליט לתבוע אותך, לא משנה כמה אתה צודק, אתה תפסיד כסף. הופשטיין תבע אותי על 6 (!) עילות שונות. השופטת קבעה, על כל העילות כולן, שהן אינן בכלל עולות בקנה של לשון הרע. דהיינו, תביעת סרק מוחלטת. היא גם קבעה, שלו היה בהן לשון הרע, התביעות היו נדחות בשל הבעת דעה. זו הייתה תביעת נקמה נטו. ומה איכפת לו? ממילא הוא הוציא כסף על המשפט, מה איכפת לו לדפוק אותי? הסכום שקיבלתי, 14 אלף, הוא פשוט בדיחה. הרי השופטת יודעת שגם העורך דין הכי זול בישראל לא מנהל משפט מלא ב14 אלף. שלא לדבר על הזמן וסירבו לפשרה. בתיק הזה הייתי בישיבת מהות, 2 ישיבות קדם, 3 ישיבות הוכחות, ישיבה שאחרי ההוכחות, גישור אצל שופטת. הייתי בלפחות 15 פגישות אצל עורכי דיני להערכות, תיאום, חזרה, כתיבת תצהירים, הבאת עדים וכיו"ב. בסוף יצא, שהפסדתי כסף. נתבעתי תביעת סרק וניזוקתי כלכלית. השופטים גם לא מבינים שאם הם ימשיכו ככה, בתי המשפט ימשיכו להיסתם. עשירים שלא איכפת להם להפסיד סותמים את המערכת בתביעות. אנשים שמוכנים להפסיד כסף כדי לדפוק אותך, סותמים את בתי המשפט בתביעות. אין צדק באירוע הזה. אין שום סיבה בעולם שאדם שנתבע לחינם יפסיד כסף. אין שום הגיון במערכת ההוצאות הנוכחית, שלא מבוססת על שום הנמקה, או קנה מידה. הופשטיין צריך לשלם מאה אלף שקל לדעתי, על הזמן, על העלות של המשפט, ועל שיקול הדעת שלו לסרב למשוך את התביעה שהוא יכל. לקבל 14 אלף על התביעה הזן, זה פשוט בדיחה. ביבי המלך! (בודק אם מישהו הגיע עד הסוף)