Roy Schulman

תרגום פתגמים ומשפטים למתמטיקה למשל: "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה"

יש לפי ממוצע הסקרים 75 מנדטים(!) בלי חרדים, בלי ערבים, ובלי המפלגה הכי קיצונית מכל אחד מהצדדים. העובדה שלכולם ברור שהדבר הזה בכלל לא על השולחן, ויותר גרוע, הציפיה מהפוליטיקאים היא להצהיר שוב ושוב שזה לא על השולחן, למרות שזה לאין ערוך טוב יותר מכל אופציה ריאלית אחרת, מבאסת מאוד.

איתמר בן גביר הוא שר לא טוב בעיניי. ביקרתי אותו פה אין ספור פעמים. אבל אני מתחייב שאם בג"ץ יחליט, בחוסר סמכות קיצוני ובניגוד לחוק, שהוא מפטר את בן גביר - אני אצביע עוצמה יהודית בבחירות הקרובות.

עו"ד פטר ליטיגטור ענק, אולי הכי טוב בארץ.

הבעיה הגדולה ביותר של הציונות היא ההצלחה המטורפת והבלתי צפויה שלה והציפיות הגבוהות שהיא מייצרת בקרב מי שמלאו לו היום 30. בני ה-30 היום חוששים ממגמות דמוגרפיות. בשנות ה-20 שכבת הגיל שלהם חששה ממלריה, בשנות ה-30 מפוגרומים בחסות המנדט, בשנות ה-40 מפלישה של רומל, בשנות ה-70 מחורבן פיזי ובשנות ה-80 ממשבר כלכלי דוגמת ארגנטינה. לציונות רקורד יוצא דופן של התגברות על קשיים ויצירת שגשוג מצטבר. לוותר על הפרוייקט הלאומי עכשיו זה בעיקר מוזר.

הנחה מספר אחת: יהודה ושמרון זה אזור שנוי במחלוקת. הנחה מספר שתיים: כמו כל אזור שנוי במחלוקת, בשלב כלשהו תהיה שם או מלחמה, שלאחריה יהיה איזשהו הסכם. או הסכם כלשהו, בלי מלחמה (אני מעדיף מלחמה). הנחה מספר שלוש: לכל הדעות, להסכם לא טוב או למלחמה שתיגמר לא טוב יש פוטנציאל הרסני לעתיד מדינת ישראל. ההנחה מספר ארבע: לכל הסכם, לא משנה אם הוא יגיע אחרי מלחמה או בלי מלחמה, אנחנו, כצד מסוים בהסכם הזה, רוצים להגיע אליו הכי חזקים שאפשר. איך מגיעים חזקים להסכם על אזור שנוי במחלוקת? שתי דרכים שלובות יחדיו. 1. המדינה שלנו צריכה להיות כמה שיותר חזקה, עם כלכלה חזקה וצבא מפותח ומערכות יחסים מפותחות ובריתות חזקות. 2. אנחנו צריכים כמה שיותר אוכלוסייה באזור הזה. אוכלוסייה = מינוף למו"מ. אגב, ככה גם פעלו מייסדי המדינה ושיפור עמדות בין הצעה להצעה. לסיכום: ביהודה ושומרון אנחנו צריכים כמה שיותר יהודים, שיתפרסו על כמה שיותר שטח. זה נכון עבור הימין שעבורו החידוש היחיד פה הוא שאני מביא טיעון לא דתי. וזה נכון עבור השמאל, פשוט חלקים ממנו לא הבינו את זה עדיין. אה, וכמובן שאנחנו רוצים שיהיו שם גם כמה שפחות פלסטינים. אבל זה נושא לציוץ אחר. (וזה גם נכון עבור בקעת הירדן שהיא אזור פחות שנוי במחלוקת, ובטח שזה נכון עבור ברמת הגולן והנגב, שגם שם אנחנו בבעיה. לא מבחינת הלגיטימיות של הזכות שלנו והבעלות שלנו על השטח היום, אלא מבחינת עתיד המקום אם לא נשקיע שם בהתיישבות, גידול האוכלוסייה ותפיסת שטח)

אם אלוף פיקוד המרכז יפרסם רשימת מאחזים *ערביים* בלתי חוקיים שיפונו בכל שבוע שבו אין שום אירוע של אלימות יזומה בגבעות, לא תהיה אלימות יזומה בגבעות. פינוי חאן אל אחמר יכול לפתוח.

צריך להבין שדת-ומדינה זה מכלול. לא לחינם נכתבה אמנת גביזון-מדן בתור חוזה כולל, חדש, שמזיז את הסטטוס-קוו במגוון תחומים לכיוונים שונים. לכן כל דיון בחוק ספציפי כמו הרחבת סמכויות בתי הדין לא יכול להתקיים בפני עצמו. אין בכלל משמעות לשאלה אם החקיקה המסוימת הזו מועילה או מזיקה, כשהצדדים כולם רואים בה רק תנועה קדימה (או אחורה) במלחמה בין מחנות. אנחנו זקוקים יותר מאי פעם לקואליציה רחבה שתייצר חקיקה בהסכמה.

הציוץ החביב הזה, על לא עוול בכפו בשילוב עם הימאזקי הזכיר לי שהבעיה האחרונה של ילדים היום היא נגישות לחומרי לימוד. מה שחסר להם זו כפיה השכלה היא מעשה קצת אלים שאנו עושים בילדינו, לטובתם כמובן. למה אלים? כי השכלה בניגוד לחינוך דורשת כפיה, ערכים אפשר לספוג, אלגברה פחות כל אדם בוגר יודע שהתרגול הוא הלימוד ותולולו, זהו, שום דבר אחר לא עוזר, בקרב ילדים ונערים תרגול לרוב דורש כפייה חיצונית, בשביל זה יש בית ספר, זו לא טענה נגד בית ספר שהוא כפייני, זו הפונקציה שלו. זה טריוויאלי לכדורסל למשל ולראיה אף אחד לא שוקל לצמצם בריצות ותרגילי כח בהכשרה רצינית של כדורסלנים צעירים, גם לא ללמד כדורסל בזום. אז למה ההבדל? כי בניגוד ליכולת אתלטית, אנחנו חסרים את היכולת להעריך את בורותינו האישית באופן אמין ממש עד לגיל שבו קשה מאד לתקן אותה. קללה. הפתרון, כפייה. אם רוצים בינה מלאכותית אפקטיבית בחינוך, אז אנחנו צריכים מכונה שתתרגל את התלמידים, כמו שרק מכונה יכולה, בהפקת מגוון אינסופי של תרגילים ושאלות בדרגה הולכת וגוברת של קושי עם מעקב אמין על הביצוע, היפוך קנים אני חושב שאני אמזוג לי עד כוס וארגע דל״פ

רדיפת מיעוטים ללא כל הסמכה חוקית על ידי מי שבכלל פוטרה מתפקידה ומכהנת מכוח צווים שיפוטיים.

ועדת הבחירות המרכזית נחטפה על ידי בית המשפט העליון. בג"ץ הופך כמעט כל החלטה מרכזית של הוועדה הזו - כמו שראינו ב2019 עם פסילת בן ארי ומרזל, ואישור הרשימות הערביות (בניגוד להחלטת הקובעת של הוועדה, שתואמת את לשון החוק), ואי חשיפת חומרי הגלם של ההצבעות בבחירות הראשונות. הכלכלן תומס סואל ניסח זאת היטב: קבלת החלטות הופכת למסוכנת במיוחד כשמפקידים אותה בידי פקידים שחסינים מתשלום מחיר אישי. קבוצה פקידותית סגורה תמיד תעדיף לפעול במחשכים ולשמר מונופול על המידע. ראינו זאת בבירור כשהשופט חנן מלצר עמד בראש הוועדה, נלחם נגד תיעוד מצלמות בקלפיות. בנוסף, בג"ץ ומלצר סירבו לחשוף נתונים גולמיים של קלפיות חשודות, בעיקר במגזר הערבי. כוחו העצום של הייעוץ המשפטי בגופים הללו הפך מכזה של יועץ לעוד שומר סף. היועץ מנתב את המידע וממסגר את גבולות הגזרה עבור השופטים. אחרי אירועי העבר שכללו הסתרת מידע מהציבור ופעולות בניגוד ללשון החוק, אי אפשר להאשים את מחנה הימין שהוא מתעקש על ייעוץ משפטי שיהיה מייעץ, ולא גורם ספק לעומתי. בעניין הפרסונלי, אני לא יודע להגיד על עו"ד יפעת סימינובסקי הרבה, ואני לא יודע למה התפתח החשד שהיא תהיה לעומתית, אבל במצב שנוצר, היה ראוי יותר לבחור ייעוץ משפטי בקונצנזוס מלא של רוב המפלגות בוועדת הבחירות המרכזית. אדם המגיע מתחום הציות התאגידי מורגל בהגנה אבסולוטית על התאגיד עצמו. יועצת שתגן על "התאגיד" של ועדת הבחירות מפני אזרחים הדורשים שקיפות, יכולה לגרום לאי תקינות בהליך. ככלל, יש בעיה גדולה עם המבנה הנוכחי של וועדת הבחירות המרכזית שמשמש כסוג של קרטל. על כל זאת ועוד בפוסט הבא.

השופטים עמית, סולברג ושטייניץ שמוכנים תמיד לשמוע גופים במימון ישויות מדינתיות זרות, או גופים שמכריזים כל שני וחמישי שישראל מבצעת ג'נוסייד, או עותרים שבמקביל לעתירותיהם לבגץ פונים גם להאג, או פריווילגים שעותרים לפטר את בנגביר, מסרבים לשמוע הורים שכולים. זה האתוס בבגץ. זו התמצית.