Sabitlenmiş Tweet
אז מה עשינו ב-2016?
בדיוק היום לפני 10 שנים, ב-3 בפברואר 2016, פרסמנו בוואלה תרבות את תחקיר איבגי, שחשף את הפרשה, במה שהפך לאחד הרגעים החשובים ביותר בחיי. חמש וחצי שנים לאחר מכן, ניתן גזר הדין הסופי לתוקף המיני הסדרתי, ששלח אותו לכלא. באותו יום, פרסמתי טור בוואלה לסיכום הפרשה, בו סיפרתי בין השאר על הנשים האמיצות שישבו מולי, לעתים רועדות מפחד, על התעשייה שבה רבים כל כך ידעו על הפוגע המיני הסדרתי במשך עשרות שנים וניסו להשתיק ולקבור, על הלחצים האדירים שהופעלו, על הרגע שקלטתי את כמות הנשים שנפגעו ועל מה שגיליתי במהלך הדרך. במלאת עשור לתחקיר המהדהד ההוא, הנה שוב הטור המלא שכתבתי ביולי 2021 לסיכום הפרשה:
דלית סיפרה לי איך איבגי תקף אותה. אנה סיפרה סיפור זהה. הבנתי שאסור להשתיק את זה יותר
ביוני 2018, ערב פתיחת משפטו של משה איבגי בבית משפט השלום בחיפה, דיברתי עם אחת הנשים האמיצות שהעידו בתחקיר שלי בוואלה! שחשף את הפרשה שנתיים וחצי קודם לכן. שנים חלפו אך הצלקות שאיבגי הותיר בה עדיין דיממו. הנפגעת העבירה לי שאלה לאיבגי, למקרה שאיתקל בו בבית המשפט. למחרת הגעתי לסקר את הדיון הראשון בו הוקרא כתב האישום. ואז הוא הופיע. התייצבתי מולו קרוב, בפעם הראשונה מאז שפוצצתי את הפרשה. כשהשחקן חלף על פני העיתונאים בזריזות, פניתי אליו. איבגי, אחת הנשים שהעידו בפניי שתקפת אותה מינית ביקשה להעביר אליך שאלה: 'אתה מבין עד כמה פגעת בנשים שהתלוננו נגדך? היית רוצה שיתנהגו לבנות שלך כפי שאתה מתנהג לנשים?'. איבגי הביט הצדה בהפתעה, שמע את הדברים, סובב את הראש חזרה - ובצעדים מהירים נכנס לאולם בית המשפט בלי לענות לשאלה.
השאלה הזאת עדיין מהדהדת, ואולי ביתר שאת לאחר גזר הדין הסופי שניתן היום לשחקן - 11 חודשי מאסר בפועל. ספק רב אם איבגי מבין באיזו עוצמה פגע בנשים. הרי כבר ברגע הראשון, בתגובה לתחקיר מפברואר 2016 שעשיתי עם גלי גינת וערך יונתן שם טוב, אמר: "מעולם לא פגעתי בכל צורה שהיא באדם - גבר או אישה. מצפוני שקט". לאורך השנים המשיכו הוא ועורכי דינו להכחיש את מעשיו, להשמיץ את הנשים, לתקוף את התקשורת בשלל ספינים ושקריים הזויים. הם טענו למשל שאנחנו מונעים מאג'נדה פוליטית (לא שזה רלוונטי, אבל הדעות הפוליטיות שלי דומות לאלו של איבגי. אני יזמתי לבד את התחקיר ומצאתי את כל העדות לבדי, ולא אף אחד אחר בוואלה!, כך שדבריו הם קשקוש מוחלט).
גם בהופעתו של השחקן בתכנית "המקור" לפני כמה שבועות הוא לא לקח אחריות אמיתית. שוב הכחיש רבים מהמעשים שנטענו כלפיו מצד עשרות רבות של נשים, בתקשורת, במשטרה ובבית המשפט - והרבה להציג את עצמו כקורבן. הוא אמנם אמר שהוא מתנצל ואמר שטעה, אבל לא הודה בהטרדות ובתקיפות המיניות. חלק מהמקרים הכחיש, חלק מהמקרים אמר שהוא לא זוכר, וחלק מהמקרים טען שהמעשים היו בהסכמה. אמירת סליחה כללית, שאינה מלווה בהודאה ונעשית אחרי שנים של תקיפת המתלוננות והתקשורת - היא לא סליחה, אלא ניסיון עלוב להיאחז בקרנות המזבח. לא במקרה הופעתו ספגה זעם רב, וגם התוכנית שנתנה לו במה רגע לפני גזר הדין.
כל עיתונאי חוקר מכיר את הרגע הזה שבו אתה מבין שיש לך סיפור. לפני כחמש וחצי שנים, כשעבדתי על תחקיר איבגי, הרגע שבו הבנתי שיש לי פיצוח הוא כשהגעתי לסיפורה של השחקנית דלית קהן, שפרצה לתודעה בגדול בשנות ה-90 בסרט "שירת הסירנה", ומאז בלטה גם כיוצרת מוכשרת. לתדהמתי, היא תיארה לי (בעילום שם, ובהמשך נחשפה בפניה ב"עובדה") דפוס התנהגות מחליא של מי שהיה מלך הקולנוע, בדיוק כפי שתיארה לי מוקדם יותר העדה הראשונה שאליה הגעתי, שמאז נחשפה גם היא בשמה - השחקנית אנה סטפן.
שתי שחקניות שונות, בגילאים שונים, בהפקות שונות, בתקופות שונות, שאינן מכירות אחת את השנייה, מספרות את אותו סיפור מחריד - איך כשעבדו עם איבגי בהפקה מקצועית, וללא שום קשר אינטימי איתו, הוא כפה עליהן נשיקה עם לשון, הן מיד התנגדו לו (בדחיפה או בסטירה), וזמן קצר לאחר מכן לתדהמתן פוטרו מעבודתן. שתיהן עברו על ידנו בדיקת פוליגרף ונמצאו 100 אחוז דוברות אמת. אני מסתכל בעיניים של אנה ודלית, בנפרד, מרגיש את הכאב הגדול שלהן, ומבין שיש כאן שיטה נוראית. אם לצטט את אורי גבריאל, שהיה חברו ושותפו המקצועי של איבגי במשך שנים רבות, כפי שאמר בריאיון לוואלה! תרבות: "זו הייתה התנהגות סיסטמטית במשך עשרות שנים".
דלית ואנה מעוררות ההשראה הן שתיים מתוך עשרות נשים שהעידו לתקשורת שמשה איבגי הטריד ותקף אותן מינית, מתוכן 12 עדויות של נשים שפרסמתי בוואלה!. לאורך החודשים שלאחר מכן, הצטברו עוד ועוד עדויות, חלק הסכימו לפרסום וחלק לא. חלקן נשים שעבדו איתו כשחקניות, מלבישות ומפיקות. חלקן נשים זרות לחלוטין, שראה במקרה במקומות כמו בריכה, קולנוע או דוכן פלאפל. הן חזרו לרגעי האימה שבהן כפה עליהן נשיקה עם לשון, שלח ידיים למקומות אינטימיים, נצמד אליהן ולחש להן באוזן מילים גסות, בחלק מהמקרים חזר על הפעולה שוב ושוב ושוב למרות ההתנגדויות. אתה יושב מולן בבית קפה, מאמין להן מהרגע הראשון, רואה אותן מצטמררות כאילו זה קרה הרגע ממש ומבין שאי אפשר להמשיך לקבור את הסיפור הזה יותר.
בתקשורת הופיעו עשרות עדויות של נשים על פגיעה מינית מהשחקן - 12 מהן בוואלה! שחשף את הפרשה, וגם בתחקיר של איל גונן ושרית מגן ל"עובדה", רשת 13 וכלי תקשורת נוספים. לא כולם הפנימו שמדובר במסה אדירה של מקרים שהתרחשו לאורך עשרות שנים בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. גם אחרי כשלושים עדויות, מדובר עדיין בקצה הקרחון. לכותב שורות אלה הגיעו עדויות רבות נוספות על התנהגות בלתי הולמת ובעייתית של השחקן כלפי נשים נוספות, חלקן מפורטות מאוד, חלקן קשות וחמורות יותר מכל מה ששמענו עד היום, אבל הנשים הללו ביקשו שסיפורן האישי לא יפורסם מתוך פחד ממנו.
מה שכואב ומצער יותר מכל הוא הפער הבלתי נתפס בין עשרות הנשים שהעידו בתקשורת על מאות מקרים של הטרדות ותקיפות מיניות מצד השחקן, אל מול דלות כתב האישום נגד איבגי, שכלל שלוש נשים בלבד. אמנם במונחים משפטיים ההרשעה המלאה של איבגי בכל עבירות המין שייחסו לו בכתב האישום היא הישג גדול לפרקליטות, אבל במציאות שמחוץ לכתלי בית המשפט, אתה יושב מול עשרות נשים, שומע על ההשפלה, העלבון, הכאב ולפעמים גם אובדן הפרנסה - ומאוכזב שמקרים רבים כל כך לא הגיעו לבית המשפט. הן בגלל חוק ההתיישנות ההזוי והן בגלל המעמסה הנפשית על נשים שנפגעו להעיד במשטרה ובבתי המשפט, מעמסה שנלוות לה פעמים רבות שאלות חודרניות וקשות ועורכי דין חסרי רגישות שמפיצים לעיתים ספינים מרושעים.
הסיבה המרכזית שבגללה עברו עשרות שנים עד שהפרשה התפוצצה בוואלה היא אחת: האימה הגדולה שחשו נשים רבות מאיבגי עצמו, מי שהיה המלך הבלתי מעורער של התעשייה, שחקן במעמד חסר תקדים בתרבות הישראלית ובעל עוצמה אדירה. המון נשים שהעידו בפניי על הטרדות ותקיפות ממנו אמרו שהן מתות מפחד שהוא "יהרוס את הקריירה" שלהן, יגרום להן לאיבוד פרנסתן, ושגם אם יעידו בעילום שם וטשטוש פרטים - הוא עלול לדעת מי הן. נשים רבות שקבעו איתי פגישה ביטלו אותה. חלק מהנשים שהעידו בפניי - התחרטו ומשכו את עדותן. כולן סיפרו לי שהן מבועתות שמלך התעשייה "ינקום" בהן.
על הרקע הזה, מעודד לראות את הנשים שעשו מעשה מוסרי חשוב והעידו על מעשיו, מיעוטן בשמותיהן - דלית, אנה, נעמה, גלי, אסי, מרטין, גל, ועוד עשרות בעילום שם. ליד הערך "אומץ" במילון צריך לשים תמונות שלהן, כי בזכות הצעד שלהן יינצלו חיים. חלקן אזרו אומץ משום שאיבגי מעולם לא לקח אחריות. הוא האשים את הקורבנות שהן מונעות מאג'נדה ותקף את התקשורת. מצער שכך נהג, במקום להודות בבעיה, להביע חרטה, לבקש סליחה אמיתית מכל אחת מהנפגעות, ולטפל בעצמו.
ואי אפשר שלא לדבר על ההשתקה הנוראית בתעשייה, שעשתה הכל כדי לקבור את הסיפור הזה שרבים כל כך ידעו עליו. היו מפיקים ומנהלים שהעידו בפניי שידעו על מעלליו, ולא עשו דבר. במשך החודשים הראשונים אחרי פרסום התחקיר שלי, היה מאכזב שרק מעט אמנים ידועים העבירו עליו ביקורת בשמם. בין הבודדים שעשו זאת נמנים שרית וינו אלעד, בה פגע מילולית, ועודד קוטלר, שהעיד כי קרובה אליו נפגעה מאיבגי. כל השאר גוננו עליו. גם מעט מאוד חברות כנסת העבירו עליו ביקורת, פניתי בבקשת תגובה לכמה ח"כיות שמזוהות עם המאבק בתקיפה מינית, אבל הן לא רצו להגיב באותו שלב. חלק לא דיברו כי הוא היה יקיר השמאל, חלק לא דיברו מפאת פחד ממנו, חלק לא דיברו כי התקשו להפנים את הגודל המפלצתי של התופעה, וחלק בגלל שהוא היה מכונה לעשיית כסף. רק בחלוף כשמונה חודשים מפרסום התחקיר, כשניתן לאיבגי פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה על הסרט "מלחמת 90 הדקות" בעוד שעומדת נגדו המלצת משטרה להעמדה לדין והפרקליטות דנה בכך, התעוררה סופסוף מחאה עזה בתעשייה. טוב מאוחר וגו'.
לא מזמן שוחחתי עם בכירה באחד התיאטראות שאיבגי שיחק בהם. היא אמרה לי על ההטרדות שלו: "זה היה ידוע. זה כמו משה קצב, כולם ידעו". סיפרתי לה שאחת העדות שנחשפה בוואלה עבדה בתיאטרון שלה, העידה על סדרת הטרדות והתקפות מיניות שלטענתה ספגה ממנו כשעבדו ביחד בהצגה - כשהוא כפה נשיקות עם לשון, נגע לה בישבן, היא דחתה ודחפה אותו, אמרה לו 'תעוף מפה, יא מגעיל', אבל הוא שוב ושוב חזר על מעשיו. הבכירה באותו תיאטרון אמרה לי: "לא הגיעה אליי תלונה".
למיטב ידיעתי זה נכון, ובמקרה הזה לא הגיעה תלונה לתיאטרון על מעשיו, אבל גם אם לא הכירה את המקרה, התגובה של הבכירה עדיין מקוממת וקוברת את הראש בחול. אם היא מודה שידעה שהאיש מטרידן סדרתי, למה העסיקה אותו מלכתחילה? האם מניית הזהב של איבגי עולה על חובתה המוסרית והמקצועית להגן על נשים בתיאטרון שלה? והיא רק אחת מני רבים. זו הייתה התנהלות פושעת מצד התעשייה, להמשיך לספק לאיבגי עבודה כשהם יודעים מה שהם יודעים. נשמות רבות כל כך יכלו להינצל לו היו מפסיקים להשתיק את הסיפור בתעשייה הרבה לפני התחקיר שלנו.
העבודה שלנו על תחקיר איבגי בוואלה נמשכה חצי שנה ארוכה ולוותה בקשיים, לחצים ומכשולים רבים, ולא נרחיב עליהם כאן. רק נזכיר שמפיק בכיר וחזק בתעשייה, שעבד עם איבגי באותה תקופה על הפקה, ישב על הווריד של וואלה לפני צאת התחקיר כדי לנסות למנוע את פרסומו. פרסום כזה, מן הסתם, עלול לגרום לו להפסד משמעותי, והכסף כנראה היה לו יותר חשוב מהמוסר. בסופו של דבר פורסם התחקיר ללא צנזור, אבל אני מקווה שהאיש הזה וכל מי שניסה למנוע את פרסום התחקיר - מביטים בעצמם במראה היום בבושה.
בסופה של דרך לא פשוטה, ב-3 בפברואר 2016 פורסם התחקיר. זה היה שנה וחצי לפני שפרצה תנועת MeToo המבורכת, שעודדה נשים וגברים לחשוף פגיעות מיניות שחוו. בינואר 2020, ארבע שנים לאחר פרסום התחקיר, הגיע שבוע בלתי נשכח. הוא התחיל עם פתיחת משפטו של הארווי ויינשטיין, והסתיים עם הרשעתו הראשונה במעשה מגונה של משה איבגי. שבוע כזה שבו העולם נראה מקום קצת יותר בטוח. גם אם יש עוד דרך ארוכה שמערכות אכיפת החוק צריכות לעבור במאבק בתופעה הבלתי נסבלת, אפשר לשאוב עידוד מהשיפור העצום של העיסוק התקשורתי בנושא.
ובנימה אישית: אם מחפשים את המניע הרגשי שלי לתחקיר איבגי, הוא אינו נובע משום חשבון קודם שלי איתו, אבל קשור בהחלט לעניין שלי עם תופעת הפגיעה המינית. כשהייתי נער צעיר, ולמדתי במגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות, בתחילת שנות התשעים, המורה שלי יוני לוקאס הזמין אותי לאודישן שלא היה ולא נברא, ומהר מאוד ביקש ממני להתפשט מולו ולגעת בעצמי. ברחתי מביתו, פגוע מאוד. בשיא תקופת MeToo חשפתי בוואלה! תרבות את המקרה שלי ועדויות רבות נוספות עליו. בזמן אמת גם התלוננתי עליו לסגנית המנהלת וגם העדתי נגדו במשטרה. למרות שהתגלו הטרדות ותקיפות מיניות שלו על ידי המשטרה, שגרם לנערים ולילדים, המערכת הסתפקה בלאסור עליו ללמד במערכת החינוך, אבל באופן בלתי נתפס נסגר התיק ולא הגיע לידי משפט - ולא ברור לי למה. תחלואי מערכת אכיפת החוק.
כולי תקווה שהיום אנחנו במקום שונה - שעולם התרבות נוהג ברגישות רבה יותר, ושגורמי אכיפת החוק נאבקים בנחישות רבה יותר בתופעת התקיפות המיניות. אומרים שתחקיר איבגי תרם לעיצוב מחדש של הנורמות הבעייתיות בעולם התרבות. הלוואי שיהיו כמה שפחות מטרידים כמוהו בתעשייה. הלוואי שהחברה שלנו תהיה קצת פחות אלימה והלוואי שיהלי סובול לא יצטרך לשיר יותר "החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה".
עברית
