ThatsIt

- אמא, אפשר כלב? - לא. אני אוהבת כלבים אבל לא אצלי בבית. - בת, אפשר נכד? - לא. אני אוהבת ילדים אבל לא אצלי ברחם.

פתיתים פושרים בסיר> פתיתים חמים בצלחת מ.ש.ל

השבוע הלכה לעולמה ד"ר אדית אווה אגר בגיל 99. בגיל 16 הגיעה עם הוריה לאושוויץ. ההורים נרצחו מייד ואדית שהייתה רקדנית בלט ומתעמלת נשלחה לשעשע את מנגלה. כשבעלות הברית הגיעו למחנה היא הייתה על סף מוות בערימת גופות אך אחד החיילים ראה את ידה זזה והיא ניצלה. היגרה לארה"ב, הקימה משפחה אך נפשה סבלה מאשמת הניצולים ולא ידעה מנוח עד שפגשה את הפסיכיאטר והחוקר ד"ר ויקטור פרנקל. בהדרכתו מצאה נחמות. בגיל 90(!) פרסמה את ספרה הראשון "הבחירה - אפילו בגיהנום התקווה יכולה לפרוח" שהפך לרב-מכר בינלאומי. בהמשך פרסמה גם את הספרים "הבלרינה של אושוויץ", שמספר את סיפור חייה, ו"המתנה – 12 שיעורים להצלת חייכם". הספרים ראו אור בהוצאת מטר ואני מתכוון לקוראם לזכרה. נכתב על ידי בית אריאלה עם תוספת שלי.

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב לפתוח את הבוקר שלי בבית קפה עם ספר, ככה אני מוצא קצת זמן לקרוא וגם מתחיל את היום עם רגע כיף לעצמי לפני שאני נכנס למשרד לתוך העומס של העבודה. ראיתי הבוקר בקפה פנים מוכרות של ״אחד הקבועים״. מי שהולך לעיתים קרובות כמוני לבתי קפה, יודע שלכל בית קפה יש את ״הקבועים״ שמגיעים כמו שעון כמעט בכל בוקר. ״הקבוע״ הזה, נקרא לו שמעון, הוא באזור גיל 60 וקצת, אני רואה אותו לפחות 10 שנים באותו הקפה, הוא תמיד חברותי לכולם, תמיד מחייך. במפגשים שלנו בקפה אנחנו מהנהנים אחד לשני עם הראש, מעין ״בוקר טוב״ בלי מילים כזה. אולי רק פעמים ספורות יצא לנו להחליף כמה מילים, אני יודע למשל שהוא היה סוכן ביטוח, וכנראה היה די מצליח במה שהוא עשה כי כבר מעל 10 שנים הוא משוויץ שהוא יצא לפנסיה, ועשה מספיק בשביל לחיות בכיף בלי לעבוד. תמיד בחור חייכן ותמיד נחמד לכולם, מה שנקרא people person. הבוקר הוא במקרה התיישב שולחן לידי, וכמו שהוא נוהג להיות ידידותי עם כולם, בחיוך ענק אמר לי בוקר טוב ושאל לשלומי ומה חדש. אבל שאל באמת, לא כדי לשאול ולדפדף הלאה. אמרתי לו שבדיוק נולדה לי בת, אחרי שני בנים, והיא בת 5 שבועות. הוא כל כך שמח, פשוט קם מייד מהכיסא ובחיוך ענק לחץ לי את היד ואמר ״אני כל כך שמח בשבילך, מזל טוב!!״. ואני כמובן לחצתי את ידו בחזרה ואמרתי תודה רבה. ״ומה איתך?״ שאלתי, ״מה שלום הבן שלך? אני זוכר שעברו כבר כמה שנים אבל אז התייעצת איתי לפני שהוא התגייס, אמרת שהוא רוצה לעסוק במחשבים ולהתגייס ליחידה טכנולוגית, זה הצליח לו בסוף? הוא בטח כבר משוחרר (אמרתי בחיוך)״. ״הבן הקטן שלי? בסוף התגייס להיות לוחם, לפני חודש דפק לעצמו כדור בראש״. לקח לי רגע, אבל תוך פחות משניה הבנתי שאין פה גרם של צחוק. הפנים שלי נפלו מייד, לא ממש יכלתי לדבר.. ״הפסיכולוגית אומרת לי כל הזמן שחשוב לדבר על זה, חשוב לשתף.. לא לשמור בבטן היא אומרת. אבל מה זה משנה? מה זה באמת עוזר לדבר על זה?״. אמרתי לו ״אני כל כך מצטער לשמוע, אני ממש משתתף בצערך״, אתם יודעים מה קרה? למה זה קרה? הוא השאיר מכתב?״ ״מכתבים יש רק בסרטים״ שמעון אמר לי, במציאות אין מכתבים ואין כלום. הוא נלחם במלחמה, חזר הבייתה ואחרי חודש ירה לעצמו בראש. אבל אני באמת מעדיף לא לדבר על זה, בבקשה בוא נדבר על משהו אחר. אז איך הבת שלך? זה שינוי גדול אחרי שני בנים אהה?״. ומשם המשכנו לדבר כרגיל, על המלחמה עם איראן, על AI, על סקטור ההייטק וגם קצת פוליטיקה. המשכנו כרגיל והלכנו כל אחד לדרכו אחרי כחצי שעה. ביציאה למשרד ועד עכשיו, אני מרגיש אגרוף חזק בבטן, אולי 0.1% מהכאב ששמעון מרגיש, וזה כואב נורא. (זה ציוץ לא אופייני לי, אבל גם אני הרגשתי צורך לשתף. כמה כאב יש במדינה שלנו. זו עוד זווית אחת, קטנה, מיני רבות, בישראל של אחרי ה7 באוקטובר. אמן שנזכה לימים טובים, שמחים ושקטים יותר).

בילדות שלי פגשתי, לעיתים חוויתי, לא מעט סיפורים עצובים. אבל מה שהכי עולה לי בשנים האחרונות הוא דווקא לא ענייני התמכרויות ועבריינות ואח סיעודי אלא הנישואים של ההורים שלי. לא הייתה שם איזו דרמה חריגה. לא אלימות מאוד גרפית. לא סצנות הוליוודית. סתם, בגרשיים או בלי, זוג אנשים עם חיים מאוד עצובים שנכנסו, איש מסיבותיו וטעויותיו, למערכת יחסים שאין בה ולו גרם אהבה ואז נולד ילד סיעודי שהפך את הגירושין (שהיו הדבר המתבקש והטוב לכולם לעשות) לאירוע מורכב יותר. 18 שנה חייתי בבית ההוא, מינוס הפסקות מטודיות שהן לסיפור אחר, ולא ראיתי רגע אחד של חיבה ביניהם. של משיכה. של איזשהו רמז של רצון לחיות ביחד. ודווקא בגלל הדבר הזה, בגלל הקרבה לכזה ריק באהבה, אני כל כך אסיר תודה על שיר. כי עד שפגשתי אותה פשוט לא האמנתי שיש דבר כזה אהבה. חשבתי שהכוונה היא לאיזה תמהיל בין משיכה מינית לחברות. ופתאום באה מישהי לעולם שלי שאני לא יכול אלא לחיות איתה. שעוברת לידי והיד מעצמה מלטפת את הראש. לא (רק) ממשיכת הגוף אלא משהו עמוק יותר, ורצון פשוט להרגיש אותה. ודווקא בגלל שאני יודע שזה לא מובן מאליו. שאפשר לחיות חיים שלמים בלי זה, אני כל כך אסיר תודה עליה.

ובהמשך לדברים של לוטם: אני עו"ס, פוסט טרומאטי נכה צה"ל ומלווה מילואימניקים. אם אתם מחפשים ייעוץ והכוונה לאן לפנות עבורכם או ממי ממשפחתכם מוזמנים לפנות אליי (ללא עלות, כמובן) ןאשתדל לסייע 0549451306

הדבוראי בועז בן זאב הסביר כי "אירוע כזה הוא שילוב של העונה- כל הדבורים בעונת האביב כשהן מתחזקות הן מתפצלות ומתנחלות ונולדת מושבה חדשה של דבורים. היה אביב מוצלח- הרבה גשם ופריחה. משפחות הדבורים התחזקו- וזה חיובי. היו לנו כמה שבועות חורפיים וקרירים, ואז גל חום. ברגע שהגיע גל חום הטמפרטורה בכוורת עולה. זה הטריגר הטבעי של הדבורים להתנחל. במרכז יש הרבה יישובים וצמחיה והנחילים מתפזרים. אבל היו כוורות חזקות בדרום באזור די צחיח, למעט היישובים. כל הדבורים הגיעו למקומות היישוב. הכוורות שנמצאות מסביב לנתיבות בשדות החקלאיים, לצורכי האבקה, כשהגיע גל החום- עזבו את הכוורות. בבת אחת יצאו הרבה נחילים." בן זאב אמר כי "אנשים צריכים לדעת שמדובר בתופעה חיובית. המעשה הנכון הוא לקרוא לדבוראי, שיבוא ויאסוף אותן לכוורת חדשה."

@Galileo89507087 אני מעריצה מתכננים אמיצים ונותרת בקפאוני

מבצע הציעו לי לשלם הרבה ש״ח בכדי להגיע ליעד של 10000 עוקבים אז החלטתי אחרת חסר לי 5002 עוקבים וכל מי שיעקוב אחרי מרגע עד 10000 עוקבים אני תורם לילדים חולי סרטן 5 שקלים ובין כל העוקבים שלי החדשים והותיקים אני מגריל 2 ארוחות איתי באיציק הגדול ודייט לגו אז מי עוקב ?

@doron_shabti למה זה לא 7 ספרייט😭

לכבוד יום הנישואין השביעי שלנו שיר הביאה לי מלא דיאט ספרייט מתחנת דלק כי היא יודעת שאין דבר שמרגש אותי יותר מלגרום לה לבזבז כסף בלי סיבה. אהבת אמת לא אהבת אמת?

"יש פה אנשים שלא הביאו ילדים, והם רואים איך אתם מתנהגים והם לא ירצו להביא ילדים וזה יהיה הסוף של המדינה שלנו״ אב לבנו, בחושה בסיני

אתם יודעים מה זו אהבה? אבא שלי (87) חודשים בשיקום אחרי ניתוח שבר באגן, הולך עם מקל וכבר לא נוהג. בשבוע שעבר, תחת איום הטילים, ואחרי זריקה שקיבל בעין - נסע בשני אוטובוסים לקניון, לקנות לאימי הדימנטית חוברות תשחצים "כי היא לא יכולה בלי זה" ובשכונה שלהם החנות היתה סגורה. זו אהבה

חזרתי פעם מהרצאות בנהריה ברכבת לבאר שבע, ורציתי לחצות את הכביש מתחנת הרכבת לתחנה המרכזית. לפתע ניגש אליי חייל והציע לי ליווי, רק שתכננתי לעשות כמה דברים בתחנה המרכזית לפני שאעלה לאוטובוס הביתה, ולא היה לי נעים לטרטר אותו. אז ביקשתי שיביא אותי רק עד לכניסה הראשית ומשם אני כבר אסתדר. אבל החייל התעקש ואמר לי שיש לו את כל הזמן שבעולם, כי הוא ממילא בדרך הביתה לחמשוש. הוא באמת ליווה אותי לכל הסידורים שהיו לי ואפילו חיכה איתי כדי לוודא שעליתי על האוטובוס הנכון הביתה. זאת לא הפעם הראשונה שאנשים טובים בדרך, ככה מפנים את הזמן שלהם בשבילי ומתעקשים ללוות אותי לכמה מקומות במקביל, אבל משומה אצל החייל הזה הרגשתי שיש סיבה למעשיו והתביישתי לשאול אותו. הוא כאילו קרא את מחשבותיי וכשהמתין איתי לאוטובוס שלי, סיפר לי שאמא שלי הייתה הגננת שלו לפני הרבה שנים. הוא בכלל היה צריך ללכת וללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד, אבל אמא שלי האמינה בו ועבדה איתו מאד קשה בגן. בסוף השנה היא ביקשה מההורים שלו שישלחו אותו לבית ספר רגיל כי לדעתה הוא מסוגל. הוא אכן סיים 12 שנות לימוד והתגייס לקרבי, ואף פעם לא שכח שאמא שלי נתנה לו סיכוי והאמינה בו, כאילו שהוא הילד שלה ממש. בפרשת "שמיני" שנקרא השבת מסופר על מעמד חנוכת המשכן. משה רבנו, עומד לצד אהרן ובניו ביום מיוחד זה: מלמד, מדריך, מלווה ומחנך כוהנים ופרחי כהונה לדורות. לא רק בהוראות ומעשים, אלא גם במתן השראה והבעת אמון בהם, כאילו מדובר בילדיו שלו ממש. על כך הוא גם זוכה לשכר גדול בהמשך, כשנכתב עליו בספר "במדבר" – "אלה תולדות אהרן ומשה". כלומר למרות שהכוהנים הם למעשה בניו של אהרן, בגלל שמשה חינך ועיצב אותם, העלה עליו הכתוב כאילו מדובר בילדיו שלו. יחזקו ידיהם של כל אנשי החינוך בישראל, שממלמדים ומעצבים עבורנו את דור ההמשך, כאילו מדובר בילדיהם שלהם ממש. אוהב ומצדיע לכם. שבת שלום

ולדימיר גרשוביץ' בן ה-73, רעייתו לנה אוסטרובסקי בת ה-68, בנם דימה גרשוביץ' בן ה-42 ואשתו לוסיל ג'יין גרשוביץ' בת ה-29, אזרחית פיליפינית, נהרגו מפגיעת הטיל בחיפה. הם חולצו ללא רוח חיים לאחר שנלכדו תחת הריסות הבניין שבו התגוררו ולדימיר (ווה) ולנה. לא הכרתי את המשפחה באופן אישי, אך במרוצת השנים שמעתי לא מעט על דימה, שהיה חברו הטוב ביותר של בן דוד של אשתי. דימה, בנם היחיד של ולדימיר ולנה, היה בחור מבריק וצנוע, עבד בהייטק והתגורר בהרצליה יחד עם בחירת ליבו, לוסיל ג'יין, אותה הכיר במהלך הטיול בחו"ל. הם התחתנו בטקס מרגש וצבעוני בפיליפינים בדיוק לפני שנתיים. לנה הייתה דמות מוכרת ואהובה בקהילת הישראלים דוברי הרוסית. היא הייתה מורה לפיתוח קול בניסן נתיב, אשת מקצוע מוערכת, עם לב זהב ואינטליגנציה רגשית יוצאת מן הכלל. ולדימיר ולנה היו זוג אלגנטי ומאיר פנים, שאהב תרבות וטיולים. שעות ספורות לפני הטרגדיה דימה החזיר את אביו הביתה מבית החולים לאחר הניתוח שעבר. להבנתי, ולדימיר היה מוגבל בתנועה ולכן לא היה יכול פיזית להגיע למקלט ציבורי שכונתי. זו הסיבה שהמשפחה נכנסה מתחת למדרגות בבניין. לא היה להם סיכוי. מדובר בטרגדיה בלתי נתפסת, ואין סוף לכאב ולמועקה שכולנו מרגישים. ולדימיר, לנה, דימה ולוסיל ג'יין הצטרפו לרשימה הבלתי נגמרת של קורבנות המלחמה הארורה הזאת. בבקשה שתפו את הציוץ הזה. תזכרו אותם. כי תחת מכבש הרטוריקה המיליטריסטית המנותקת, ששוטפת את האולפנים, אנשים - אזרחים טובים - לא פעם נדחקים לקרן זווית. בואו נזכור את ולדימיר, לנה, דימה ולוסיל ג'יין. יהי זכרם ברוך.

אשמח לרעיונות לאמא נטולת כוחות(אני) לארוחת ערב של פסח. אוכלי קטניות לא בא להם מצה בריי בגדול רעבים 24/7

בכיתה ט', חילקו אותנו בתיכון למגמות. היו לנו מגמות פיזיקה וביולוגיה שפחות דיברו אליי, אבל כן רציתי מאד להיות במגמת מדעי המחשב של המורה שמעון סולטן האגדי. לא ידעתי איך הוא יקבל את זה שעיוור רוצה ללמוד אצלו, אז פשוט הלכתי אליו ושאלתי אותו ישירות. הוא השיב לי, "בשביל ללמוד איתי אני לא צריך ראייה, אני צריך את הראש והרצינות שלך". התחייבתי לו לזה ונכנסתי למגמה. השנה הראשונה אצלו הייתה לי קטסטרופה. מהר מאד איבדתי את הכיתה, נכשלתי טוטלית בכל המבחנים, והייתי מדוכא ומרוסק לגמרי מכישלון ואכזבה. זה לא נעלם מעיני המורה שלי, ובסוף השנה הוא קרא לי והציע הצעה שלא יכולתי לסרב לה: "אם אתה רציני ומוכן לקרוע את עצמך, בוא תלמד איתי כל יום במהלך חופשת הקיץ הקרובה, נשלים לך את כל החומר של השנה שעברה, וגם נתקדם כבר בחומר של השנה הבאה כדי שתבין מה הולך בכיתה. ככה תקדים את שאר התלמידים ותישאר תמיד בקצב שלנו ולא תאבד אותנו." הסכמתי מיד והתחלנו לעבוד. הוא לימד אותי 3 שעות כל יום, בלי לקחת אגורה. הוא גם עמד במילה שלו וקרע לי את הצורה עם תרגילים ושיעורי בית. לא הייתה לי חופשת קיץ אותה שנה. אבל משם כבר עשיתי חיל אצלו וסיימתי את הבגרות במדעי המחשב בהצטיינות (94!) בזכותו. המורה היה כל כך גאה ומאושר ואמר לי, "אני לא סתם אמרתי לך בהתחלה שאני לא צריך את הראייה שלך, אלא את הראש והרצינות שלך. אתה נכשלת בתחילת הדרך כי לא קיבלת את המעטפת המתאימה. ראש ויכולת אני ראיתי וזיהיתי עוד מההתחלה שיש לך ולא חייבים לראות בשביל להצליח." השבת נקרא בפרשת חול המועד פסח, שמשה מבקש מאלוהים להמשיך וללוות את בני ישראל למרות חטא העגל החמור שהם עשו, אבל גם מתעקש לראות את אלוהים בגלוי ושיבטיח לו את זה פנים אל פנים. בתגובה אלוהים מסכים שמשה יראה אותו רק באופן חלקי, דרך ענן, ולא ראייה מלאה. אבל כפיצוי משה מקבל גם את הדבר הכי טוב שיש: את י"ג מידות הרחמים אשר עומדות בלב ליבה של היהדות. אז מסתבר שלא צריך לראות הכול כדי לקבל ולהגיע להכי טוב שיש. כמו המורה שלי שלא חיפש בהכרח את הראייה שלי כדי שאצליח אצלו. לפעמים דווקא מתוך ראייה חלקית ופגומה, מגלים ומגיעים לדבר האמיתי והשלם באמת. שבת שלום וחג שמח

הדבר הכי חמוד בפיד שלכם! גדי של יעל נובי במצפה רמון. צילם כפיר ולר

כבר שלשה שבועות ששעות העבודה שלי הן בין 20:30 ל02:30 (אם הילדים נרדמים ואין אזעקות וכו') וכמובן אין לי תלונות חס ושלום אינני עוכר ישראל רק שאם כבר אין מסגרות ואני ישן בערך 4 שעות בלילה אני אשמח שקפה יהיה מוצר מסובסד.

נפל בלילה ליד הבית ללא אזעקה. שיהיה לכולנו המשך יום ממוזל.

@zav1234zsv מעניין אף פעם לא טעמתי

@theMetsIt זו התוצאה הסופית 🫡🐢

מוזר ככל שישמע יש צוות מלא היום במטבח, זה אומר שיש לי מעט זמן , אז מכין להם ריבת פלפלים חריפים. זה כל כך טעים שזה פשע לא להכין את זה 🌶️🫡🐢