tzofit chen

@AmitYoav מטורף!

@tzofitchen ביעותי לילה / night terrors למחרת הכל כרגיל, לא זוכרת כלום

(1) פולין, אמצע הלילה, אני בטיול לבד עם הילדים. פתאום הבכורה בת 7, קמה, ומתחילה לרוץ בחדר, צוחקת צחוק שטני, כאילו יצאה ישירות מה-exorcist. קופצת ממיטה למיטה, צוחקת, בוכה, משתגעת. אני מבין שהיא לא איתי, מנסה להעיר אותה, לדבר אליה, היא מסתכלת אלי, צורחת, ורצה לדלת היציאה מהחדר.

@yed01012023 @NaorNarkis למה בעצם? שואלת ברצינות, מה לא לגיטימי במה שהוא עושה?

@NaorNarkis בניגוד לאחרים, אתה הוצאת את עצמך מגבולות השיח הלגיטימי

חייב לשתף אתכם במשהו. אתמול הגעתי לדבר במכינת ״אור״ החילונית, והדובר שהיה לפני היה רב מהמכינה בעלי. גם בביקור שלי במכינת ״חמש אצבעות״ לפני כמה חודשים, הדובר שהיה אחריי מהמכינה בעלי. הרבנים של המכינה בעלי שמטיפים למדינת הלכה, לנשים מחוץ לצבא ולרגרסיביות, הם אורחים קבועים במכינות החילוניות. אבל מה קרה כאשר אני רציתי להגיע לדבר במכינת עלי? קודם כל - כאשר פניתי מראש, הרב יגאל לוינשטיין סירב לאפשר לי לדבר שם על גיוס נשים דתיות, על סיום קומבינת ההסדר ועל מדינה חופשית עם הפרדת דת ממדינה. אבל לא ויתרתי, והחלטתי להוציא גרעין חילוני למכינה בעלי. מה שקיבל את פניי היתה המשטרה שאתם רואים בתמונה. הרב יגאל לוינשטיין פקד על החניכים שלו לא לדבר עם הפעילים של הגרעין החילוני שהצטרפו אליי. לא נתנו לנו להיכנס למכינה ואיימו עלינו שאם נעז להיכנס הם יביאו כוחות אבטחה. אז עמדנו בחוץ, והצלחנו לדבר עם מעט מאד חניכים מפוחדים שלא רצו להמרות את פי הרב. כלומר, רבני המכינה בעלי משתמשים בפלורליזם החילוני כדי להגיע להטיף לטובים ביותר של בני הנוער החילונים, ולהחדיר להם רעיונות של דת, הרחקת נשים ממוקדי כוח, מדינת הלכה - אבל כאשר הדבר הפוך, ואני מנסה להגיע עם עמדה הופכית שמייצגת הפרדת דת ממדינה, מעיפים אותי מכל המדרגות. אני רוצה שכל חילוני יקרא את הפוסט הזה. כדי שנפנים שהגיע הזמן שנהיה מודעים לכך שמשתמשים ברב תרבותיות שלנו - נגדנו. יש לי בקשה מכל בני הנוער במכינות בישראל: אם המכינה בעלי דורשת להגיע אליכם, תתנו את זה בזה שהמכינה בעלי תסכים לארח אותי. כי אי אפשר שהפלורליזם יהיה רק חד כיווני! בתמונה: ראשי המכינה בעלי לא מסכימים לנו להיכנס למכינה בעלי, הגרעין החילוני ששלחנו לשם, והמשטרה שקידמה את פנינו.

@Eldude86 וואי תקשיב, החזרת אותי 30 שנה אחורה, ימי הפנימייה העליזים, היינו צריכים לשים כל בוקר כיסוי מיטה משובץ אדום. אחת מאיתנו, צדיקה בכל רמ״ח איבריה,גם היתה קמה להתפלל וגם היתה מכסה אותנו בכיסוי וכריות והמשכנו לישון, גם אצלינו עלו עלינו בסוף. כתבת כל כך יפה!

כשלמדתי בישיבה תיכונית היו לי שתי אמונות עמוקות: שאלוהים סלחן מטבעו ושהגוף האנושי לא תוכנן למפגש עם המציאות לפני השעה 10 בבוקר. את הראשונה לא יכולתי להוכיח; את השנייה ניסיתי לאשש על בסיס יומי. במבט לאחור, הניצנים לבעיות השינה שילוו אותי לנצח, היו שם כבר בשבוע הראשון של כיתה ט'. כשנכנסתי לפנימייה הבנתי שבחירת חברי החדר היא לא עניין של כימיה חברתית או ערכים משותפים - אלא שאלת הישרדות דרוויניסטית. התייחסתי לזה כמו ניסוי. הייתה לי שאלת סינון אחת, שעל סמך התשובה לה חרצתי מי ראוי לחלוק איתי גורל וחדר: "האם אתה מעדיף חום, חושך ושקט - או אור, קור ורעש?" לא אפשרתי שאלות הבהרה. לא אישרתי "לשלב" ולא קיבלתי "תלוי בסיטואציה". מי שהסס - נפסל. מי שענה "אור, קור ורעש" סומן כאויב ונודה לאלתר. מי שענה נכון עבר לתקופת ניסיון תחת משטר קפדני של יחידי הסגולה שחלקו איתי אידיאולוגיה זהה. האידיאולוגיה הייתה פשוטה: לישון. כל שיעור שהתבטל, הפסקה, מרווח בין תפילה לארוחה, נוצל למאבקנו הצודק על השלמת שעות שינה. איחדנו כוחות ומשאבים כדי לחסום כל קרן אור סוררת שניסתה לחדור פנימה. אטמנו חלונות בבריסטולים שחורים ותלינו סדינים מעל מיטות הקומתיים החורקות. כמו בונקרים של שמיכות. מי שנכנס לחדר היה בטוח שהגיע למחלקה סגורה בשעת עוצר. זה בדיוק מה שרצינו: ואקום מוחלט. הבעיה המרכזית הייתה תפילת שחרית. לשיטתי, אם אלוהים נמצא בכל מקום, הוא בהחלט נוכח גם מתחת לפוך שלי, ואפשר לסגור איתו עניינים של הכרת הטוב גם בצהריים. אבל המדריכים היו הרבה פחות קוסמיים והרבה יותר קטנוניים. התפקיד שלהם היה לוודא שאף נער לא יחווה את העונג האסור של חלום צלול אחרי הזריחה. עד היום, צליל של מפתחות מרשרשים מעורר אצלי דופק של פוסט-טראומה. זה היה עופר המדריך, שהיה משלב קריאות "בוווווקר טוווווב" עליזות מדי עם ניעור אגרסיבי של צרור המפתחות הארור שלו. אבל הצליל הנורא מכולם, ה"פינאלה" של פסקול הבוקר מהגיהינום, היה זמזום הפלורסנט. אותו רגע של מתח חשמלי שנולד בין הלחיצה על המתג לבין התפרצות האור הלבן, המנוכר והבוהק מדי, שהכריז על מותו של הלילה ועל דייט כפוי עם בורא עולם. יחד עם "נבחרת השינה" של החדר, יצאנו למערכה שכל מטרתה הייתה מניעת חדירת האויב - המדריך - אל המובלעת הריבונית שלנו. כל עיכוב, כל פגיעה קלה בשרשרת האספקה של הבוקר או שיבוש בלו"ז התפילה, התקבלו בברכה ובתשואות חרישיות מתחת לשמיכות. בהתחלה פעלנו בשיטות פרימיטיביות של לוחמת גרילה: ניפוץ פלורסנטים. היינו משליכים אותם מהקומות הגבוהות, מביטים בתהליך הניפוץ מהופנטים, מוקסמים מהקול הפריך של הזכוכית המתנפצת. לפני עידן הסמארטפונים זה נחשב תוכן בידורי. במסדרונות הפנימייה החשוכים, המדריך נראה כמו דמות מסרט אימה דל תקציב, מגשש את דרכו עם פנס וממלמל פסוקי זעם אל עבר הריק. זה החזיק מעמד כמה שבועות, עד שהאסימון נפל והמדריכים הבינו שהעלטה היא לא גזירה משמיים, אלא תוצאה ישירה של נערים עם מחסור כרוני בשינה ונטייה מדאיגה לוונדליזם. בשלב מסוים נחת בבית מכתב מהישיבה - לא מהסוג שמבשר על הצטיינות יתרה, אלא המלצה חמה לשקול העברה לחינוך מיוחד. הסעיפים המפורטים כללו "וונדליזם תשתיתי" (מכבסת מילים לניפוץ הנורות) ו"הרס שיטתי של דלתות". ההורים שלי כעסו, אבל לא מספיק כדי להוציא אותי מהפנימייה ולהחזיר אותי לגור איתם בבית. המכתב הזה אילץ אותי לעבור ללוחמה כירורגית ומוסווית. הפסקתי לשבור; התחלתי לאלחש. הייתי מטפס בשקט ופשוט מוציא את אחד הפינים של הנורה ממקומו. הפלורסנט נשאר תלוי, נראה תמים ושלם לחלוטין, אבל מסרב להידלק. ידעתי שהמדריך לא יטרח לגרור סולם בשש בבוקר כדי לבדוק חיבורים טכניים - הוא פשוט ימשוך בכתפיו בתסכול וימשיך לחדר הבא. כשגם זה לא הספיק, עברנו לשלב הביצורים: פיתחתי שיטות נעילה שהיו גורמות לפורץ כספות לשקול הסבה מקצועית. מזלגות תקועים בצירים, ידיות קשורות למיטות בחוטי חשמל, ולחץ פיזי שרק נגמ"ש בפריצה חמה יכול היה להכניע. הכל כדי לעכב עוד קצת את הבוקר הנורא. אבל המדריך, שהיה מצויד בחוש ריח של כלב גישוש לצביעות דתית, פשוט היה דופק עד שמישהו מחברי החדר היה נכנע ופותח. ואז הגיעה ההברקה הגדולה. הבנתי שהבעיה היא לא הנעילה - אלא הנוכחות. אם המדריך מזהה מיטה עם גוש אנושי בתוכה, הוא יתקוף. אם הוא רואה חדר ריק, הוא ממשיך הלאה בחיפוש אחר קורבנות חדשים. השאלה היחידה הייתה לאן נעלמים. מדי בוקר, בשבריר השנייה שבו נשמע ה"בוווווקר טווווווווווב" הראשון – הייתי מזנק מהמיטה. בזמן שכולם גררו רגליים לעבר הכיורים, הייתי אוסף בזריזות את השמיכות והמצעים של כל יושבי החדר, דוחס את הררי הפוך האלה לתוך המקלחון של החדר, יוצר לעצמי קן מלכותי בתוך תא הקרמיקה הקר, וצולל פנימה לשינה עמוקה. חדר שלם של שמיכות דחוס לתוך מטר על מטר. בידוד אקוסטי ותרמי שאין לו אח ורע. המדריך היה נכנס לחדר, רואה מיטות ריקות וערומות לחלוטין, וממשיך הלאה בסיפוק של רועה צאן שספר את כל העדר. בזמן שכולם ניסו לפענח למה "אשרי יושבי ביתך" מרגיש כמו נצח, אני ישנתי את שנת הישרים של מי שהצליח לעבוד על המערכת. שלושה חודשים זה עבד. השינה הכי מתוקה שחוויתי אי פעם. חום, חושך ושקט. נרדמתי כמו שרק אדם שדפק את הממסד עד תום יכול. אבל לכל אימפריה יש תאריך תפוגה, ובדרך כלל הוא כולל התרסקות מפוארת. המדריך באותו שבוע היה רמי. רמי לא היה סתם מדריך - הוא היה חבר קרוב של ההורים שלי ושכן שגר איתנו באותו בניין 5 שנים. זה העביר את מערכת היחסים שלנו מהמישור הפורמלי של "סמכות ותלמיד" אל המחוזות המערערים של "הבן אדם שראה אותי בפיג'מה של מיקי מאוס בגיל 10 ונכח בדרשת הבר מצווה המביכה שלי". שמעתי את רמי נכנס לחדר, ממלמל פסוקים מהתפילה בקול נמוך. שכבתי שם, קבור בתוך קן השמיכות שלי, והתפללתי שהוא פשוט יספור מיטות ריקות וימשיך הלאה. אבל אז שמעתי אותו עוצר. "משהו פה לא הגיוני", הוא מלמל לעצמו. הלב שלי דפק חזק. שמעתי אותו פותח ארונות, דלת אחר דלת, מחפש גופות של נערים ישנים במקומות הכי לא צפויים. בכל רגע כזה קיוויתי שהוא יתייאש, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה רק עניין של זמן. כשהצעדים שלו התקרבו למקלחון, הבנתי שזה נגמר. הווילון נפתח בתנועה חדה. הדבר הראשון שראיתי היה הפרצוף המבולבל שלו. הדבר השני היה את עצמי מנקודת מבט חיצונית: נער בן חמש-עשרה קבור תחת הררי שמיכות בתוך מקלחון, נראה כמו פליט של תצוגת אופנה כושלת. היה שקט לא נעים. כזה שאפשר לי לשמוע את הכבוד העצמי שלי מתאדה דרך תעלת הניקוז. "אלדד?" רמי שאל. הקול שלו לא היה זועם; הוא היה מאוכזב. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע. "אתה רציני? בתוך המקלחון?" המבוכה הייתה פיזית. הרגשתי את הבושה מטפסת מהרגליים המזיעות בתוך הפוך ועד לקצות האוזניים. זה לא היה רב שנותן עונש. זה היה החבר של אבא שלי שתפס אותי ברגע הכי מביך שידעתי בחיי הקצרים. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שאני יכול להגיד להגנתי, אז שתקתי. אחרי כמה רגעים יצאתי מהמקלחון גורר אחרי חמישה-עשר קילוגרם של פוך, פוסע במסדרון עם פיג'מה כמו גיבור מלחמה מובס שחוזר מהשבי. מרגיש את המבט המאוכזב של רמי עוקב אחרי כל תנועה שלי. מאז אותה תקרית במקלחון, שיניתי טקטיקה. הבנתי שמלחמה מוצהרת וגלויה נועדה לכישלון. בריסטולים שחורים ונטרול פלורסנטים הם כלים של מי שעוד מאמין שאפשר להכניע את המערכת מבחוץ. החלטתי לחדור אליה מבפנים. התחלתי להתייצב בתפילה בזמן יחד עם כולם. הייתי יושב במקום הקבוע, פותח את הסידור ומניח אותו על הסטנדר בזווית של דבקות עילאית, ואז עוטף את עצמי בטלית ונרדם. הטלית הייתה השכפ"ץ האחרון שלי. בונקר לבן, נייד וחסין אש, שסיפק הגנה מושלמת מפני הפלורסנטים, מפני הרבנים, ובעיקר מפני כל מי שעדיין האמין שאני שם בשביל לדבר עם אלוהים. אין אירוני מזה. בשלב מסוים - אני מניח שמתוך ייאוש מחושב ולא מתוך חסד מוסרי - הפסיקו להעיר אותי. פשוט יום אחד אף אחד לא נגע בי, ואז עוד יום, ואז הפכתי לחלק מהנוף הסטטי של בית המדרש. כמו רהיט שבור שאף אחד כבר לא טורח לתקן. לפעמים הייתי מתעורר כשכולם כבר היו בארוחת הבוקר ובית המדרש היה ריק. אולי הגיעו למסקנה שגוף ישן בתוך טלית עדיף על גוף ער שעושה נזק. אולי המדריכים והרבנים פשוט החליטו להשאיר אותי לדעוך בשקט בפינה שלי בתקווה שמתישהו משהו ישתנה. בדיעבד, הטלית הייתה המבצר המושלם. היא יצרה חייץ מוסכם בין הדרישות של המערכת לבין חוסר היכולת הפיזיולוגי שלי לתפקד. כולם היו מרוצים. על הנייר הייתי שם כל בוקר, המדריכים יכלו לסמן וי על "נער מתפלל", ואני זכיתי בשעתיים של חסד בתוך ואקום לבן של צמר ואדי נשימה.

@AmitYoav וואו, איזה סרט. מה זה היה? למחרת קצה והכל כרגיל?

(4) אריה, מי אני? אבא. אריה, איך קוראים לאמא? עדי. אריה, מי בטלפון? אולגי. יפה אהבה שלי, תחזרי לישון. אני אשכב פה לידך. אני לא הולך לישון דקה בשאר הטיול. כמו הסיפור של אור, יש הרבה אירועים מלחיצים מאד, ועדיין שכיחים, שפשוט לא מכינים אותנו אליהם כהורים.

@ZerMoran אלופה! בהצלחה! איזו נבחרת חלומות אתם

כל כך הרבה פעמים חשבתי על הרגע הזה שבו אני יכולה כבר לספר בקול והנה הוא הגיע. אני הולכת לפוליטיקה! חיכיתי לרגע הזה. לא ידעתי שהוא יגיע אבל החיים הכינו אותי אליו. כל תפקיד, כל התנדבות, כל שיעור - מתנקזים לרגע הזה, עכשיו. יותר מתמיד. יש לי ארבעה בנים. הבכור שלי יתגייס עוד שלוש שנים. אין לי תוכנית ב׳ אין לנו דרכונים במגירה. אין לי מקום אחר - רק ישראל, רק כאן. לפעמים אני מרגישה שהמדינה הזאת נוזלת לי מהידיים. אבל אני יודעת שאנחנו יכולות ויכולים לתקן. למדתי את זה בפעם הראשונה באוקטובר 23 כשמצד אחד לא המדינה לא תפקדה ומצד שני תוך שעות ספורות א.נשים התארגנו ויצאו לעזור, ראיתי שוב מה נשים מדהימות יכולות לעשות כשלא מפריעים להן הן יוזמות מנהלות ממציאות ומגשימות הן היו שם למען עם ישראל. מדינת ישראל צריכה מנהיגות בונה. מנהיגות שיודעת שיש דברים שצריך לתקן ולבנות מחדש ויודעת גם להציב גבולות ולהגיד מה לא מוכנה שיקרה במשמרת שלה. ואנחנו רוצים ורוצות יותר. מהמקום הזה, אני מצטרפת לדמוקרטים ולהנהגה של יאיר גולן מתוך אמונה שלמה במנהיגות שלו - מנהיגות בהירה שמסתכלת על מדינה ישראל עשור קדימה. הקדשתי את השנים האחרונות בהובלה של אחת מתנועות השינוי המשמעותיות ביותר שצמחו בישראל - בונות אלטרנטיבה שהתחילה כתנועת נשים למען זכויות נשים וכיום היא תנועה למען אזרחי מדינת ישראל. מתוך כל העשייה שלי במהלך השנים, אני יוצאת לדרך חדשה ומשמעותית מתוך תפיסה של מנהיגות בונה וגאה להצטרף לחברות שלי הדס רגולסקי ולי הופמן אגיב ממנהיגות בונות שהצטרפו לדמוקרטים. ושורה תחתונה, מה הכי ישמח אותי? שתפרגנו, שתשמחו איתי ושתעופו איתי על התקווה הזו שנוצרת פה לאט לאט ומעודדת אותנו לפעול לשינוי - שתצטרפו אלי בדרך החדשה שלי, שלנו, שתאמינו. שתפו את הפוסט הזה ובואו להתפקד ולהצטרף אלי כנסו ללינק >> bit.ly/moranWebX @YoungDemocratim @DemocratsIL @YairGolan1

@GadotRivi האמת? יש כל כך הרבה בעיות עם הדתיים לאחרונה,וכפייה, וחוסר סובלנות שלהם אלינו החילונים, זו ספציפית דוגמא שממש לא נראית לי בעייתית- רבע שעה ביום. למה זה מפריע?

תל אביב 2026 לא טהראן … אמצע היום, הלב של החילוניות, אזור המסעדות יגאל אלון תובל קרמניצקי.. עומדים ומתפללים ומפקיעים המרחב הציבורי…

@Udi_twit @yaelshevach ענק!

@yaelshevach התראיינתי בראיון עבודה בבית קפה עם מנכ"ל. יצאתי מבית הקפה ונכנסתי לרכב של המנכ"ל. הוא לא הספיק לראות אותי ולחשוב שאני מטורף.

חזרתי לאוטו עם שש שקיות קניות, פתחתי את הדלת שמשום מה לא היתה נעולה (לשם שינוי זכרתי שנעלתי) עשר דקות ניסיתי לעשות את הקוד ולהניע את הרכב ללא הצלחה עד שדפקה לי על הדלת גברת נחמדה ובאדיבותה הזמינה אותי לצאת לה מהאוטו לפני שהיא קוראת למשטרה. שאגת הארי אני מאשימה אותך!!

@yaelshevach אני פעם נכנסתי למונית ברמת גן לכנס במלון רמדה בתל אביב, אחרי 20 דקות נסיעה הנהג שאל איפה זה בדיוק יוצא אז שאלתי בחיוך ״אין לי מושג, אתה לא אמור לדעת, נהג מונית לא? והוא ענה ״ ממש לא״ מפה לשם נכנסתי לאוטו רגיל ואיש מקסים פשוט לקח אותי🤣

@Haredy_anuse וואו לא פשוט, בהצלחה!!

פתחתי את החשבון הזה לפני יותר מ3 שנים כחצי שנה אחרי שהפסקתי להאמין. הייתי אבוד, לא הכרתי אנוסים, לא היו לי חלומות ולא ידעתי מה אני רוצה מעצמי. אט אט למדתי לחלום והנה חלפו להם 3 שנים ואני כבר לא חרדי ולא אנוס ומתחיל חיים חדשים כמהגר דתל"ש בארצות הברית. לפעמים חלומות מתגשמים. 3/3

יצאנו בשאלה. יצאנו אני, אשתי והבנות. בחצי שנה האחרונה תכננו את היציאה בשאלה שלנו שכללה רילוקיישן, דיברנו התייעצנו ורצינו לעשות הכל בצורה הכי טובה ומתוכננת שאפשר. בישראל כמו בישראל אי אפשר לתכנן כלום וכך יצא שערב המלחמה מצאנו את עצמנו על מטוס לאירופה ומשם לארצות הברית. 1/3

@idosh3m @hilush80 לצערי המציאות קובעת. כל עוד הוא לא מוכן לקחת אחריות ולאפשר לחקור את האסון הכי נורא שקרה למדינה הזו במשמרת שלו לא תהיה פה תקומה ולא משנה כמה הוא ינסה.

@tzofitchen @hilush80 את קובעת?

שואלת באמת ! לכל מצביעי הליכוד ותומכי ביבי מה היה פה טוב ב 4 שנים האחרונות שאתם רוצים לבחור בהם שוב?

@idosh3m @hilush80 רק אחרי שהוא ילך

@tzofitchen @hilush80 החברה הישראלית תתאושש

@lemoralime @h_liat רעיון מעולה!

@h_liat @tzofitchen בואו נקבע לסופש הבא הכנה והעלאה? ליאת תודה שאת משתפת בתהליך שלכם, הלב של כולנו איתכם ❤️

פשטידת תרד של רותם...לא הכנתי מאז שנהרגת...שחף מבקשת כבר תקופה...השבוע מרום קטפה והביאה לי. אז אין לי תירוץ

@idosh3m @hilush80 חיזבאלה התאושש, חמאס התאושש. היחידה שחוסלה זו החברה הישראלית והסולידריות

@hilush80 חמאס, חיזבאללה, והשלטון האיראני חוסלו כמעט כליל כל החטופים הוחזרו וזה עדיף ממה שיאיר גולן/בנט מתכנן לנו.

@dlashbel דייי! לא יודעת למה אני עוד בהלם אבל אני בהלם!!!

השנקל שלי על קלאב הוטל, כאיש תיירות: טיפלתי בקבוצה גדולה מאוד של תיירים מניגריה וקלאב הוטל טבריה התאים לה מבחינת הגודל. אשת המכירות של הרשת חזרה אלי שאפשר להזמין אצלם, רק שביום שישי נביא את הניגרים לאכול ארוחת ערב מוקדם כדי שהישראלים לא יראו אותם בחדר אוכל.

@dudubenhamo אוף! משתתפת בצערך

כבר תיכף חמש שנים שאני בנתק מהמשפחה שלי כי הם לא ידעו לאכול את ההחלטות והבחירות שלי מלבד המשפחה של אחי ועוד אח אחד של אבא שלי שגם הוא נפטר הלילה 😭😭😭

@YarinHay8 אנחנו אתכם! איך ששמעתי את הסיפור היה לח ברור שיש פה גזענות של ״מי זה האתיופי הזה שיגיד לי מה לעשות״ נורא ואיום!!

אני סומך על הקהילה האתיופית ותומכיה שאני ביניהם, שהסיפור הזה לא ירד מהכותרות עד שיהיה כאן צדק. זה רצח מתוכנן. פיגוע לכל דבר. מחבלים בתחפושת כי הם חושבים שמי שרוצח עם כיפה וציצית אז סולחים לו.

@regev_miri גמרת לרקוד? נזכרת? אישה מגעילה

משתתפת בצער משפחתו של סמל ליאם בן חמו לוחם בגדוד 13, חטיבת גולני, אשר נפל בקרב בדרום לבנון. אנו משלמים מחירים כבדים במלחמה על הבית. מחבקת את משפחתו היקרה ומוסרת את תנחומיי מעומק הלב. יהי זכרו ברוך.

@CBurnshtein @KalmanLiebskind בול!!

@KalmanLiebskind נשמע כמו: נו אז חטפת כמה סטירות, בגלל זה לפרק את הבית???

אחיי בשמאל, אל תתנתקו +++ זה התחיל בטקס יום זיכרון אלטרנטיבי, עבר לטקס 7 באוקטובר אלטרנטיבי, ובשבוע שעבר נערך טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי. חבריי בשמאל, גם לו יצוייר שאתם צודקים בכל טענותיכם, את המדינה לא מחליפים makorrishon.co.il/news/local/art…

@Shauli ממש עצוב וקשה.

ארז כהן מבטח, אביו של שחר ז״ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ב-5.11.2023: החבר הכי טוב שלי לא הרים טלפון לפני יום הזיכרון. אפילו לא שלח הודעה, “אני איתך”. אולי הוא הרגיש שזה יהיה יותר מדי צבוע. דווקא בהתחלה נראה שהוא מקבל את זה בסדר, את ההתמודדות שלי עם השכול, את האובדן של שחר. נמצא, תומך, באמת מלווה. אבל לאט לאט נתגלו ונתגלעו סדקים, אמירות לא מתאימות ולפעמים מכאיבות, חוסר רגישות לא מובן. פתאום הוואטסאפים והשיחות היומיומיות הפכו לשבועיות, חודשיות, ופתאום חודשים רבים היו עוברים בלי אף קשר, מגע. ולמעשה נפסקו לחלוטין. השיחות העמוקות על כל מה שעובר עליי, הכתף שהוא היה תמיד בשבילי, דווקא בתקופה הקשה בחיי, התפוגגה לה. ניסיתי לדבר על זה איתו. בהודעות, בשיחות, נפגשנו כמה פעמים, קפה פה, חמת גדר שם. היה נחמד. אבל על הפיל הלבן שבחדר נמנענו מלדבר. אולי בתוכנו הבנו שעם כל האינטליגנציה הרגשית של שנינו, ויש מזה בכמויות, על הפער הזה לא נוכל לגשר. דווקא לפני חצי שנה, פתאום נראה שיש איזה שינוי. אולי יש לזה סיכוי, חשבתי לעצמי. אבל כנראה זה היה שירת הברבור, ההתעוררות האחרונה לפני הגסיסה הסופית. עצוב לי על אובדן חברות של עשרות שנים. ומצד שני אני באמת יכול להבין שהכרוניות של מותו של שחר זה דבר קשה ואפילו בלתי אפשרי לעיכול. אני מרגיש את זה מדי יום. גם אני הייתי רוצה שזה יהיה אירוע חולף. יום אחרי שקמנו מהשבעה הלכתי לעבודה. לא באמת הצלחתי לעבוד בשעה הזו ששהיתי שם אחרי שהעולם התהפך, אבל הרגשתי שאני חייב לחזור כמה שיותר מהר, אחרת זה יהיה קשה אף יותר. באותה שעה קצרה, בתזמון מושלם שכזה, צלצל הטלפון. על הקו נשמע קול סמכותי ונמרץ. “שלום ארז, שמי כך וכך ואני אב שכול משנת xxx”, הוא אמר. “רק רציתי לומר לך שאם אתה חושב שעכשיו קשה, אז שתדע שזו רק ההתחלה, ויהיה עוד הרבה יותר קשה”. “וכשתגיע לאזכרות”, כך אמר, “ולא תראה את החבר ההוא וההוא, יאמרו לך שהוא לא הגיע כי קשה לו. אבל לי קשה יותר”. הוא סיים בנחרצות ובנימה מופגנת מאוד של מרמור. השיחה הסתיימה. שאלתי את עצמי למה זכיתי לשיחה הזו. והבנתי שזה בעצם תמרור דרך בשבילי, לעתיד. הבנתי שכנראה חברים שליוו אותי, את שחר, ייעלמו מחיי, מחיינו. והשאלה תהיה איך אתמודד עם זה. האם אבחר לכעוס, להתמרמר, להיעלב? בחרתי לזכור את השיחה הזו. ולנסות לקבל בחמלה אנשים בחיי שקשה להם עם האובדן שלנו, קשה עד כדי כך שהם לא יכולים לשאת זאת, לשאת אותנו. אני לא בטוח שלא הייתי מתנהג אחרת. אני רק יכול לקוות שכן. האובדן הזה של חברים וחברות, לפעמים של רשת חברתית שלמה ושל אנשים שליוו אותנו כל חיינו ודווקא עכשיו נעלמים, הוא דבר ידוע ומוכר. לפעמים אנחנו אלה שלוקחים צעד אחורה בגלל חוסר דיוק או חוסר רגישות. ולפעמים החברים הם אלה שבוחרים להתרחק. אלה כנראה תהליכים בלתי נפרדים מהשכול. וזה נושא שפחות עוסקים בו. שבת שלום.