יואב85 👨‍💻 ヨアヴ八五

i'm making a collection of things like this!

וויב קודר: בונה אתר עם חורי אבטחה שאין לו מושג שהם קיימים או איך לתקן אותם. חלקם חושפים אותו לנזק כלכלי ואת המשתמשים שלו לחשיפת מידע פרטי. אותו וויב קודר: אתם לא יודעים לתכנת? נהדר - תתקינו קלוד קוד, תבנו אייג'נט ותחברו אותו לחשבון הבנק שלכם ואל תקשיבו להייטרים הם לא מבינים כלום

זה הציוץ שיחשוף כמה גיקית אני במציאות: הויטמינים שלי נמצאים במגירה מיועדת, עליה סנסור מגע שמחובר לוקאלית ל-Home Assistant. הדשבורד מסמן מיד כשלוקחת את הכדורים. אם לא פתחתי את המגירה עד הצהריים, אני מקבלת התראה לנייד ולמחשב ששכחתי לקחת את הויטמינים. תודה שהגעתם להרצאת הטד שלי

עוד שנה, כשהפטרייה של פצצת האטום כבר נשקפת מהחלון, החבר'ה שהסבירו לנו ש"נצחון לדורות" זה "נצחון שיזכרו לדורות, לא נצחון שיחזיק מעמד דורות" יסבירו לנו ש"הוא אמר שהיום אין להם אפשרות, הוא לא אמר שלמחרת לא תהיה להם"

וואו, ראית את החיסול של לאריג'אני אתמול? ראיתי. ואיך השחלנו את מפקד הבסיג'? השחלנו, סחתיין. והכטב"מ שפגע באופנוענים שלהם? מרשים מאוד, באמת מעורר התפעלות. אז למה אתה לא מתלהב? תראה איך אנחנו מנצחים. כן. אנחנו מנצחים. אבל. אותי מעניין להרים רגע את הראש מעבר לסגירת המעגל המודיעינית-מבצעית ולנסות להבין מה המשמעות של מה שקורה כאן. נתחיל מלמעלה. ההנהגה והפו"ש האיראני. מי שחושב שחיסול של דמות כזו או אחרת יכול להכריע את איראן, או אפילו לשנות מהותית את עתיד המערכה, פשוט לא מבין את הצד השני. זו מדינה מסודרת, עם יתירות מובנית במנגנוני ההנהגה. יש להם עוד מספיק מנהיגים עליונים, מנהיגים תחתונים, מפקדים ומפקדי משנה כדי למלא את השורות. אבל זה לא אומר שאין לזה משמעות. יש כאן שתי רמות: הראשונה היא תחושת הנרדפות. כל מי שמקושר למשטר הרצחני הזה צריך לדעת שהוא בן מוות. זה חשוב. זה מאלץ אותם להתחבא, משבש את היכולת שלהם לתכנן, לשתף פעולה ולסמוך אחד על השני. זה מחליש אותם. הרמה השנייה עמוקה יותר. אנחנו מאיצים את חילופי הדורות באיראן. וכדאי להתעכב על זה רגע. בערך בשלושים השנים האחרונות, איראן הונהגה על ידי אותה קבוצה של אנשים. אנשים ששתי החוויות המעצבות שלהם היו המהפכה ומלחמת איראן-עיראק. מה זה אומר? המהפכה. הם זוכרים מה זה להיות פופולריים. העם באמת היה איתם, נגד המשטר המושחת של השאה. הם נישאו על כתפי הסטודנטים, עם הבטחה לרפובליקה איסלאמית שמרנית והוגנת. ערכי משפחה, כבוד, מסורת. ואז הגיעה המלחמה. שמונה שנים עקובות מדם, שפצעו את האומה האיראנית. בערך חצי מיליון הרוגים, מספר כפול לפחות של פצועים, מלחמה שהגיעה לכל בית. היא הצמיחה את שדרת הפיקוד וההנהגה של המדינה. זו חבורה שכולם אכלו מאותו המסטינג. חמינאי, רוחאני, שמחאני, קאסם סולימאני, קאליבף וכו' וכו'. האוריג'ין סטורי של כולם מתנקז לשם. הם לא היו באותם תפקידים ובאותן דרגות, אבל זו אותה גווארדיה. מאז תחילת שנות התשעים, פלוס מינוס, כל ההנהגה הצבאית-מדינית של איראן היא אותם 20-30 אנשים שעושים כסאות מוזיקליים בין התפקידים. שר ההגנה, מפקד משה"מ, יו"ר המעל"ל, רמטכ"ל הכומ"ז, מפקד חאתם אלאנביאא, יו"ר המג'לס, וגם חלק מהדרג השני. בסוף אלה אותם שמות שמסתובבים. ומה קרה עכשיו, ולמעשה התחיל כבר לפני כמה שנים? השדרה הזו רובה ככולה איננה. יש לה עוד שאריות. עד אתמול עוד היה את לאריג'אני. נשארו קאליבף, ואחידי, וזהו בערך. אנחנו מאיצים את חילופי הדורות. ומי זה הדור החדש, הדור שלא ידע את יוסף? חבר'ה שעוצבו כבר אחרי המהפכה ואחרי המלחמה. הם גדלו כשהמשטר כבר היה בשלב הרצחני והמדכא שלו, אחרי שחלק גדול מהעם כבר התפכח. דור שהזהות הפוליטית שלו מוגדרת כמעט רק דרך "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל". לא מכירים שום דבר אחר. הם מכירים מדינה תחת סנקציות שמעלה על נס את "כלכלת ההתנגדות". אנחנו צודקים וינעל העולם. זה דור הרבה יותר בור מהדור שקדם לו, פחות פתוח למערב, הרבה יותר קיצוני וצודק בעיני עצמו. דור שגדל על ברכי השחיתות ודרך תמונת מציאות מעוותת שהוזנה לו על ידי יסמנים ודיווחי שקר. האלטרנטיבה מתוך המשטר, רוחאני, זריף, עציצים כמו פזשכיאן, ובוודאי רפורמיסטים כמו מוסאווי, נדחקת הצידה. בעולם אחר, שבו חמינאי היה נעלם מהזירה באופן טבעי, אולי היה להם סיכוי מסוים לאתגר את המערכת. אבל אחרי המתקפה שלנו, אילצנו את "נערי משה"מ" לתת את הטון וללכד סביבם קו ניצי במיוחד. מבחינתם זו מלחמת דת, מלחמת הישרדות על עתיד המשטר. כרגע יש שם אפס מוכנות לויתורים, אפס ניואנסים. לכל אחד יהיה מחליף, והם יישארו לעמוד. כמה זמן זה יחזיק? אין לי מושג. אבל ברור שגם אם מוג'תבא יפגוש את אביו בקרוב, כנראה שהמחליף שלו יבוא מאותה אסכולה. לא נראה שיש כרגע בשלות לשינוי מהצד השני. השבועיים-שלושה הקרובים הם קריטיים. ארה"ב וישראל יסיימו את בנק המטרות שהוגדר בתחילת המלחמה לפגיעה ביכולות הצבאיות של איראן. אם מיצרי הורמוז נשארים פתוחים, הירי מאיראן יורד לרמה שמאפשרת חזרה של טיסות ומסחר, ומחירי הנפט נשארים בשליטה, נהיה בעמדה טובה. אפשר יהיה ללכת להסדר או ללחץ מתמשך. מה זה לחץ מתמשך? אפשר להודיע חד-צדדית על סיום השלב הקינטי הנוכחי ולעבור לשלב של לחץ דיפלומטי, סנקציות משתקות, מעקב מודיעיני והמשך פגיעות נקודתיות עד שהמשטר יגיד די או יקרוס מעצמו. זה יכול לקחת חודשים, אולי שנים. אבל אם המעקב המודיעיני נשאר צמוד, העליונות המבצעית נשמרת, ואיראן לא מצליחה לייצר איום אמיתי על המסחר ועל החיים באזור, יכול להיות שאפשר לחיות גם עם זה. אבל מה אם איראן לא רק שלא נכנעת, אלא ממשיכה להחזיק את המיצרים סגורים ולשבש את החיים במזה"ת? אז הלחץ עובר לצד האמריקאי. יצטרכו לקבל החלטה קשה, לעצור כאן או להסלים עוד. הפגיעה היום בשדה הגז סאות' פארס היא רק איתות לאן זה עוד יכול להגיע. פגיעה בתשתיות ייצור הנפט עשויה למוטט סופית את מה שנשאר מהכלכלה האיראנית, אבל גם לשרוף כמעט כל סיכוי של המשטר הבא לכלכל את עצמו. היא גם תוסיף עוד חוסר יציבות לשוק האנרגיה, שממילא נמצא על הקצה. אבל הכי חשוב: הסיכון בשימוש ב"נשק יום הדין", מיטוט הנפט, הוא שלאחר שהשתמשת בו, לצד השני באמת כבר אין מה להפסיד. אבל בינתיים - אני לא רואה את המשטר הנוכחי קרוב להיכנע כל עוד יש לו מנופי לחץ. מספיק כטב״מ אחד על מיכלית פעם בשבועיים כדי לשגע את כל העולם. ובתוך איראן לא שומעים קולות אחרים. לא רוחאני, לא זריף. כשהתותחים רועמים, גם שם המוזות שותקות. בסוף, אין פה יותר מדי אופציות. או שהמשטר נופל, או שבעוד כמה שנים יש להם נשק גרעיני. אין הרבה באמצע. תוציאו כבר משם את האורניום.

הבוקר התקנתי לילדים את האפליקציה של LEGO Build על האייפדים, ויש שם פיצ׳ר של build together שמחלק את ההוראות דינמית בין שניהם. זה מדהים ומונע ריבים ואיזה כיף.