Yossi Erdman retweetledi
Yossi Erdman
15.4K posts

Yossi Erdman
@yossierd
ביום: Head of marketing, קריין פרסומות, רקדן, אבא 👨👨👦👦ואפילו אוהב כדורגל. בלילה: תגלו לבד
Tel Aviv, Israel Katılım Nisan 2009
1.8K Takip Edilen2.7K Takipçiler
Yossi Erdman retweetledi

איש השיווק של החודש: יוסי ארדמן, סמנכ"ל השיווק של וולט
לצורך השקת מנוע החיפוש החדש באפליקציית וולט Wolt, חברת השליחויות בחרה בטאלנטים עדי הימלבלוי, בן זיני, אורלי זילברשץ ואלישע בנאי להוביל את הקמפיין החדש. באמצעות הומור, ניצול באזז תקשורתי וכתיבה יצירתית, המותג הצליח לבדל את עצמו מהמתחרות בשוק. איש השיווק של החודש של ice הוא יוסי ארדמן.
@yossierd
כל הפרטים - ice.co.il/advertising-ma…

עברית
Yossi Erdman retweetledi

קוראים לי אסף, אני שליח וולט, ולמען האמת, הייתי רוצה להתחיל בזה שאני לא חותם על שום דבר. אני רק מביא.
מאז שהתחיל מבצע ״עם כלביא״, החיים שלי הפכו לסרט של מארוול, רק בלי התקציב. אני גיבור על עם קסדה סדוקה, טייץ שנקנה בטעות בזארה נשים, ואופניים חשמליים עם פעמון שמפסיק לעבוד בדיוק כשאני צריך אותו.
מכירים את וולברין? אז אני וולט-ברין. בלי הטפרים. עם הרבה רטבים שנשפכים לי בתיק.
אני יוצא למשלוח, ואז פתאום-אזעקה.
בום. פיצוץ. צעקות. אני מסתכל סביב, אין מקלט. אז אני נכנס לחנות בגדים סגורה, מתחבא מאחורי מתלה של ג׳ינסים סקיני.
הפיצה מתחת לבית השחי. הבטן מקרקרת. האינסטינקט אומר: תאכל.
אבל אני גיבור. אני מחזיק. כי זה לא סתם פיצה, זה ערך. זה חוזה בין אזרח לאפליקציה.
לפעמים אני נכנס למקלט עם עוד עשרים איש, כולנו יושבים, מבוהלים, ואז מישהי מסתכלת עליי, מצביעה על התיק הכחול שלי ושואלת: ״זה שלי?״ ואני עונה:
״שלך, אם זה סלט קפרזה בלי בצל. אם זה עם בצל זה של שלומית מהבניין ממול. ואני מבקש לא לבלבל יותר, זה לא הזמן״.
יש גם רגעים הירואיים. פעם חילצתי כלב מהמרפסת בקומה שנייה בזמן אזעקה.
פשוט עליתי עם הסולם של השיפוצים, לקחתי את הכלב, והוא ליקק לי את האוזן.
בעלת הכלב נתנה לי טיפ של 4 שקלים ושוקולד מגולח בתוך כפית פלסטיק.
הרגשתי סופרמן. אם סופרמן היה עובד ב-32 שקל לשעה.
הכי מצחיק זה האנשים. אחד פתח לי את הדלת בבוקסר עם הדגל, קיבל את האוכל, הסתכל לי בעיניים ואמר:
אתה עושה עבודת קודש, אח״.
אמרתי לו: ״תכתוב את זה בהערות פעם הבאה. אולי יקדמו אותי״.
בלילה, כשאני רוכב לבד ברחוב הירקון, רק אני, הגלים, והאופניים עם הסוללה המתה, אני מדמיין שיש קריין ברקע:
״בעיר שבה כל אחד מפחד, אחד ממשיך להביא שווארמה״.
אני לא ישן.
לא כי אני אמיץ.
כי פשוט לא נשאר זמן.
יש לי 11 הזמנות פתוחות, שלוש הודעות מלקוחות עצבניים, ויד אחת שמגרדת לי מהגומי של הקסדה.
אבל בלב? בלב אני מרגיש שיש לי תפקיד. תוך כדי מבצע, תוך כדי מלחמה, אני מזכיר לכולם, שאפשר עדיין להזמין טחינה בצד. שגם כשהשמיים נפתחים כמו פה של חייזר עצבני, עדיין יש שליח אחד, גיבור אחד, שמביא את ההזמנה חמה.
אז כן, אני וולטמן.
שליח-על עם גב תפוס, חולצה רטובה, ושני סושיז שהתבלבלו בכתובת. ואם זה לא ישראלי, אז אני לא יודע מה כן.
עברית
Yossi Erdman retweetledi

רגע אחרי מלחמת לבנון השנייה, מישהו בצה"ל החליט שזה בדיוק הרגע לשלוח אותנו - מחלקה מותשת שלא ביקשה כלום חוץ מקצת שקט - למוצב הכי מבודד בהר דוב: מוצב דליה. גוש בטון קפוא שתקוע בקצה ההר ונראה כאילו תוכנן על ידי אדריכל שגולנצ'יקים הרביצו לו.
כי מה באמת מרפא את הנפש אחרי טראומה מלחמתית? נכון - בידוד מוחלט מהעולם בגובה 2,000 מטר, אי שם בין שלג, ערפל ותחושה כללית שאתה כבר לא חלק מהאנושות.
פעם בשבועיים הייתה מגיעה משאית עם אוכל. הנהג היה פורק את הארגזים כמה שיותר מהר, בלי ליצור קשר עין, בלי מילים מיותרות - כאילו כל שנייה נוספת לידנו עלולה להדביק אותו בשפיות הדועכת שלנו. הוא זרק את המצרכים וסגר את הדלת כאילו היה נהג מילוט בשוד בנק. מניע, מסתובב, נעלם בענן אבק - ומשאיר אותנו לבד עם השימורים, הקור, והשקט שרק מוצבים מבודדים יודעים לייצר.
אף אחד לא שלח טבח. את האוכל הכנו בעצמנו. בשבועיים הראשונים עוד שמרנו על מין תורנות רופפת, שבה כל אחד בישל את שני הדברים היחידים שידע, אבל בחודשים הבאים התחיל כאוס קולינרי פראי: תזונה בלתי מאוזנת שכללה בעיקר וריאציות מוזרות של טוסטים וחביתות שכל אחד הכין לעצמו במסגרת הלו"ז ההזוי שהשמירות הכתיבו לו.
כשסיימנו 21 יום במוצב ויצאנו ל־4 ימי חופשה (שמתוכם יומיים הלכו על הנסיעה בקו 845 הארור, שהתעקש באדיקות בלתי מוסברת לעשות קונקשן בעפולה), הייתי כמו גרסה דהויה של עצמי - כמו חולצה שאיבדה צורה אחרי יותר מדי סחיטות. הגוף התקלח, אבל הנפש עוד התנדנדה על פסגת הר דוב.
ואז, מתוך העפר והאבק - קריית שמונה. המקום הכי אפרורי בארץ הפך פתאום לפריז של הצפון. התחנה המרכזית נראתה לי כמו שדה תעופה בינלאומי. הבחורות המקומיות נראו כמו דוגמניות של ויקטוריה'ס סיקרט. כל שווארמה הרגישה כמו ארוחה במסעדת מישלן. אפילו הפיצוצייה ליד התחנה המרכזית, עם הניאון המרצד והאבטיחים על הרצפה, שידרה איזה קסם אקזוטי של תרבות ואפשרויות.
21 יום. זה אולי נשמע כמו כלום, אבל כשאתה סגור בחדר בלי חלונות, במקום שבו אין יום ואין לילה - רק לופ אינסופי של 4 שעות שמירה ואז 8 שעות של ״מה לעזאזל אני אמור לעשות עם עצמי עכשיו״ - הזמן מפסיק להתנהג כמו זמן. הוא נהיה רעיון מופשט, כמו פנסיה או שירות לקוחות ללא זמני המתנה ארוכים מהרגיל.
אנשים התחילו לאבד את זה בצורות יצירתיות. דוד, למשל. פעם אחת לפני שעליתי לשמירה של 4 שעות, ראיתי אותו עומד על ההליכון. ההליכון אפילו לא היה מחובר לחשמל. כשחזרתי אחרי 4 שעות, הוא עדיין עמד שם. בדיוק באותה תנוחה. בוהה בדלת הברזל הכבדה כאילו היא פורטל ליקום מקביל. במשך שנים אחרי שהשתחררתי, עוד הייתי פוגש את דוד הולך ברגל בכבישי הארץ. פעם חזרתי מהופעה בלילה וראיתי אותו הולך על איילון. ניסיתי לעצור, לצפור, לקרוא לו, אבל הוא לא שמע. המשיך ללכת בקו ישר לכיוון לא-ברור, כמו רוח רפאים שתקועה בלופ.
היינו יוצאים למארבים בשלג, 48 עד 72 שעות בתנאים שמוחקים לך את רוח הנעורים. אחרי עשר דקות אתה כבר לא מרגיש את הבהונות, אחרי שעה אתה שואל את עצמך אם הן עדיין שם. זה לא היה כמו מארבים רגילים שכולם נרדמים אחרי רבע שעה - כאן אי אפשר היה להירדם. הקור היה מנסר לך את המחשבות, נכנס לך לתוך הגולגולת כמו רעש רקע שאתה לא מצליח לכבות. היינו משתינים לתוך שקיות ומודדים עם שעוני ג’י-שוק כמה זמן לוקח לזה לקפוא. זו הייתה רמת הבידור. מדע-שתן-עממי. ניסויים בתנאי מעבדה של ייאוש.
במוצב לא היה חדר אוכל. אבל כן היה בית כנסת. כי ברור שקו ישיר לאלוהים זה הרבה יותר חיוני ממקום לשבת ולאכול כמו בן אדם. וכשאתה תקוע שם בגובה שהאוויר דליל והמחשבות עוד יותר, אתה מתחיל להבין למה אנשים מתפללים. על הקיר בעמדת השמירה המזרחית מישהו כתב בטוש אדום ענק: "אוויר של שוויץ, אווירה של אושוויץ". קמפיין התיירות הכי טוב ומדויק שאי פעם ראיתי.
השאכטה הראשונה שלי הייתה בעמדת השמירה הצפונית, שמשקיפה לכניסה לבסיס. יצרתי קשר עין עם החייל של החיזבאללה שעמד בעמדה שלהם, ונשפתי את העשן ישר לתוך הפרצוף שלו. עד היום אני לא יודע אם התמסטלתי מהחומר או מהגובה והבידוד. אולי שניהם. אולי זה אותו הדבר.
החלק הקשה לא היו השמירות. להפך, הן היו הדבר הכי טוב שהיה לי שם. הייתי לוקח פנס, מכין קנקן תה גדול, ולוקח ספר - השילוש הקדוש של הישרדות במוצב. יושב בקור, קורא בפנס, שותה תה, ומרגיש כמו איזה נזיר טיבטי שהחליט להיות גם שומר. פעם אחת הייתי כל כך שקוע בהכנות לקריאה, שרק כשירדתי מהשמירה גיליתי ששכחתי לקחת את הנשק.
"אם חיזבאללה רוצים לכבוש את המוצב - הם עושים את זה תוך ארבע דקות" - זה היה המשפט הלאומי שלנו. אמרנו את זה כל כך הרבה פעמים שזה הפך למנטרה. כמו "שמע ישראל" - רק הרבה פחות מחזק את הביטחון העצמי.
ואז, יום אחד, אבא שלי התקשר ואמר לי משהו שנשמע כמו מתיחה: מנהל מחנה הקיץ בארה"ב שהיינו טסים אליו כל שנה מתכנן לגייס ישראלים כשליחים ויש מצב שהצבא יסכים לשחרר אותי לתקופת הקיץ בתור שליח, ושזה אפילו ייחשב לי כחלק מהשירות הצבאי. זה היה נשמע טוב מדי. לא מציאותי. כאילו קיבלתי כרטיס יציאה VIP מהגיהינום + פופקורן. הכנתי נאום. יותר נכון לומר מניפסט. יצירת אמנות נאומית. שבועיים שלמים של חידוד כל מילה כמו יהלום, של התייעצות עם כל מי שפגשתי בחיי. עשיתי חזרות מול המראה השבורה במוצב כאילו אני מתכונן לדבר באו"ם. שיננתי את זה עד שיכולתי להגיד את זה עם עיניים עצומות, בעמידה על יד אחת, בזמן שמישהו צורח עליי בערבית. זה היה אמור להיות נאום חיי.
חיכיתי לביקור הבא של המ"פ – היום היחיד שבו המוצב שלנו הופך מבונקר של דיכאון קולקטיבי למקום שנראה כמו קו ההגנה הראשון של המדינה אל מול ארגון טרור רצחני. היום היחידי שבו כולם התחילו להתנהג כמו חיילים בצבא כלשהו.
כשהמ"פ סוף סוף הגיע, הלב שלי החל לפעום כמו מכונת כביסה במצב סחיטה משוגע. התיישבתי מולו, נשמתי עמוק, ופתחתי בנאום המוכן מראש: "תקשיב, יש משהו מאוד חשוב לי כישראלי, כיהודי, וכחייל בצה"ל..."
הוא קטע אותי בלי למצמץ: "מה אתה רוצה? דבר. בלי הקדמות".
כל הנאום שהכנתי נמס. אמרתי בקול רועד: "אני רוצה לצאת לשליחות במחנה קיץ שיש לי אליו חיבור רגשי עמוק." "קיבלת". הוא אמר. זהו. השיחה נגמרה. חוויתי את אחד מרגעי האושר הגדולים בחיי. הכנתי נאום נוסף לפגישה עם מנהל המחנה שהיה אמור להגיע לארץ. לא למדתי כלום.
ההתרגשות הייתה בשיאה. ספרתי את הימים, הדקות, הקלוריות – עד שבתחזית הודיעו שביום חמישי, היום שבו אני אמור לרדת מהמוצב ולפגוש את מנהל המחנה - תכה בצפון סופת שלגים. לא "גשם מקומי" או "ממטרים פזורים", אלא סופה. עם שם.
ביום הראשון של הסופה עוד היו לי יומיים עד לפגישה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה יעבור: "זה ישראל, לא סיביר". אבל השלג לא התרגש מההיגיון הגיאוגרפי שלי. הוא רק הלך והתחזק, במקביל לקצב שבו התקווה שלי נסוגה, ממש כמו קו השיער שלי באותה תקופה.
ביום שלפני הפגישה הלכתי למ"פ ואמרתי, בחצי רצינות חצי ייאוש, שאם צריך אני ארד ברגל. 15 קילומטר בשלג. הוא הסתכל עליי ואמר: "המוצב הזה באמת דופק אנשים אה?".
ביום הפגישה התמקמתי בחמ"ל, ליד חלון בגודל חפיסת קלפים, וראיתי את השלג יורד כמו דמעות של יקום שנמאס לו ממני. זה לא היה שלג של חורף באירופה עם סיידר חם ושמיכות, אלא שלג נקמני, קר, לא אישי אבל מאוד ספציפי. ב־15:00, שעה שבה הייתי אמור ללחוץ יד לאדם שישנה את המומנטום של השירות שלי, ישבתי במוצב כשכל מערכות התקשורת קרסו, כל הדרכים נחסמו, ואף רכב לא הורשה לזוז. השלג פשוט מחק לי את הפגישה מהיומן.
חמישה ימים. חמישה ימים של שקט לבן, קפוא, בלתי נגמר. חמישה ימים שבהם מנהל המחנה חיכה לי בירושלים, איבד תקווה, ועלה על מטוס חזרה לארה"ב. והזדמנות חיי? היא לא נמסה. היא קפאה. נשארה קבורה שם, איפשהו מתחת לערימות הקרח של הר דוב.
עברית

@matankaufman חיבוק ענק. דווקא מישהי אמרה לי שהיא ראתה אותך ונראית ממש מאושר
עברית

@Eretz_Nehederet אם רק המציאות לא הייתה עולה על הסאטירה הזו זה היה קורע..
עברית




















