דרור רפאל

רכישת רשת 13 על ידי אסף רפפורט מוסגרה כניצחון הדמוקרטיה הליברלית והפכה אותו לכותל שמנקז אליו את כל השאיפות, הרצונות והכמיהות של מחנה עצוב ומובס אסף רפפורט הפך לסמל, למותג, לאדם בלתי מושג. אפשר לחשוב שאין ממש אדם כזה. שאולי לא באמת חי בינינו בחור בן 42, גאון, שלמד פיזיקה, שהוא בוגר התוכנית הצה"לית היוקרתית "תלפיות". שהוא הומו, תל-אביבי, בלונדיני עם עיניים תכולות, שעשה אקזיט ששווה 32 מיליארד דולר הודות למכירת החברה שלו, Wiz, לענקית הטכנולוגיה האמריקאית, גוגל, ועדיין אוכל מקדונלד'ס ופלאפל יבש, בלי כלום. העסקה שנסגרה השבוע, שלפיה רכש את רשת 13, הפכה אותו גם לשחקן פוליטי על מלא. רפפורט עומד בראש קבוצת הייטקיסטים, שבעיני רבים ניצחה את מחנה הביביסטים, שאותו הוביל איש העסקים פטריק דרהי, שאף הוא התמודד על רכישת הערוץ. הרכישה מוסגרה כניצחון הדמוקרטיה הליברלית. הטובים מול הרעים. השפיות מול כל דבר אחר. ב"הארץ" נטען שנתניהו עומד מאחורי ה"השתלטות" (כך מכנים את העסקה שנפלה) של דרהי. לדבריהם, אם העסקה הייתה נחתמת עם דרהי, אזי רביב דרוקר, אודי סגל ונגה ניר נאמן היו מוחלפים מיידית בצביקה יחזקאלי, נוה דרומי ושרון גל. הסופרת מגי אוצרי כתבה "בחלומי הם מעיפים משם את כל המוריה אסרפיות". מתברר שגם לליברליות יש קו אדום, והוא קרוב יותר ממה שחשבנו: כל מי שלא חושב כמותם. רפפורט, הצנוע, החכם, המרוחק והערכי הכניס את עצמו לסבך סגור של אנשים שרוצים לראות רק את עצמם ואת שכמותם בטלוויזיה. הם לא מוכנים להיחשף לאף אדם אחר. המסך הרי שייך רק להם. אלה אותם אנשים שנחרדו ממינוי דוד זיני לראש השב"כ מסיבה דומה - הוא גם אחר, וגם עם כיפה. כל איש ימין בכלל, וכל תומך נתניהו בפרט, נחשד בעיניהם כחבר בכת, כ"ביביסט", אותו כינוי פוגעני מודרני, אבולוציה ל"צ'חצ'חים" של הליכוד. דדי שמחי ב"אולפן שישי", אלי אוחנה אצל אופירה אסייג, וכמובן עמית סגל בחדשות 12 - כולם צלם בהיכל. מי נותן להם להיכנס לאולפן בכלל? אותם מבקרים לא מבינים שצמיחה אמיתית של רעיונות, שעניין ודמוקרטיה תוססת מגיעים רק מפגישה עם אנשים בעלי מחשבות אחרות. אנשים שונים. הרעיון הרע של התכרבלות נינוחה בקרב אנשים שדומים לך הוא לא רק משעמם, הוא גם מוביל לסטגנציה. לפעמים אפילו לאסון. תודה לאל שזו בסך הכל רק טלוויזיה. חילופי האליטות במדינה לא באים להם בטוב. יש להם פנטזיה, שכאשר יאיר גולן יהיה ראש ממשלה, הוא יסגור את הערוץ ונחזור לימים הטובים של ממשלת רבין-מרצ ושוב יהיה רק ערוץ 1, שמדבר בשפה אחת, עם אידיאולוגיה אחת, נכונה וצודקת. הם יגידו שכל מי שמתפכח או זז ימינה - ממומן. הם יטענו ש"ביביזם זו פרנסה". הם לא מאמינים שמישהו באמת מסוגל לחשוב לבד ובאופן עצמאי אחרת מהם. כל מי ששינה את דעתו, בעיניהם, עשה זאת רק כדי לזכות בתשומת לב, בכסף או בכיסא בפאנל. כאילו אין שום סיבה גרנדיוזית אחרת, כמו השבר שאחרי 7 באוקטובר. לכן אסף רפפורט הוא כבר לא רק אדם, הוא רעיון. הוא כותל שמנקז אליו את כל השאיפות, הרצונות והכמיהות של מחנה עצוב ומובס. זה ניצחון אחד מפתיע, לרעיון שהולך ושוקע. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

למי באמת אכפת משושנה סטרוק ז"ל?

אחרי הלהיט האם טראמפ יעז לתקוף? עכשיו קבלו את "מתי המלחמה תיגמר?"

האמת הלא נעימה על ההסברה של נועה תשבי  צריך להגיד ביושר, נועה תשבי באמת טובה במה שהיא עושה, שזה להעלות סרטונים לאינסטגרם. אולם אין שום הוכחה שיש לה איזושהי השפעה, וזו לא לגמרי אשמתה. בראיונות היא מוגדרת כזו שנמצאת ב"חזית" ההסברה. דוברת מיומנת עם אנגלית רהוטה. האישה שלנו באל-איי. המדינה לא ביקשה ממנה להיות מסבירנית, אבל תשבי מתעקשת. אכן, מצבנו בדעת הקהל העולמית נע בין גרוע לקטסטרופה. רוב הצעירים באמריקה לא איתנו. הדמוקרטים נטשו אותנו טוטאלית. אגף מאג"א (Make America Great Again) שונא אותנו באופן עקבי ומחמיר אקספוננציאלית. אצל הטאקר קרלסונים זה כבר מעבר לאנטישמיות. אבל אפילו אם היו לנו 500 נועה תשביות מסתובבות בעולם, לא הייתה להן השפעה על אף אדם. ישראל יכולה לעשות יותר, אבל זה לא היה עוזר. אנשים לא משתכנעים מדוברים. לכן מבחינתנו ההסברה הטובה ביותר היא ניצחון במלחמה. כל מלחמה. סיום אפי וחד-משמעי למערכה עם איראן יגרום לאומות העולם להבין מי הטוב, החזק והצודק. החיבור ההדוק עם ארה"ב משדר מסר נהדר, היסטורי ומוצלח יותר מכל סטורי: אל תתעסקו איתנו. מבצע הביפרים, לדוגמה, מסביר בצורה המדהימה ביותר מיהי ישראל. החיסולים הממוקדים הם דוברים מצוינים לכוונות וליכולות של המדינה. שישאלו את חמינאי, סינוואראו הנייה מה עמדת ישראל בנושא אויבים במזרח התיכון. בשלוש השנים האחרונות המשבר ההסברתי הפך רק לכלי נוסף להתנגחות בממשלה. הטענה הרווחת היא שאם רק היינו עושים סרטונים בטיקטוק או שולחים את אילון לוי המוכשר להתראיין בסקיי ניוז - היו אוהבים, מבינים ומחבקים אותנו. גלית דיסטל אטבריאן מונתה לשרת ההסברה עוד בטרם המלחמה, ונטשה את תפקידה בגלל מחסור במשאבים. אבל בהנחה שהיו לה יכולות וגם מדפסות, קשה להאמין שזה היה מזיז מישהו או משהו בעולם. למרות הכוונות הטובות והמרץ הרב, דוקטרינת נועה תשבי - לדבר עם כל אנטישמי דרך הסטורי - נועדה לכישלון. לא זו הדרך. שנאת ישראל ותיעוב יהודים הם תוצאה של בורות וגזענות, אבל בעיקר הם תולדה של ערכים מקולקלים, דרדור מוסרי ופוסט-מודרניזם. ובכלל, הם נובעים מרוח התקופה ומאלגוריתם סיני. שום סרטון של נועה תשבי מספרת מה זה טיל על תל אביב, כמו שעשתה השבוע תוך כדי הדגמה תיאטרלית של שכיבה על הרצפה, לא יכול לשנות תפיסה מקובעת של שנאה. האובססיה שיש לעמים אחרים עם ישראל וגבולותיה לא ניתנת לשינוי. הם משוכנעים שישראל שולטת על עם אחר, שהפלסטינים הם קורבנות ושמגיעה להם זכות להגדרה עצמית. לכן אנחנו נתפסים הרעים. מבחינת העולם זה כמו לשמוע את הדובר של גרגמל. אם התנ"ך והשואה לא הספיקו כדי להצדיק את קיומנו כעם וכמדינה, אז גם סרטון ערוך בקפידה לא ישנה את התמונה. ראיית העולם המתוקנת של טראמפ לא נבעה מהסברה ישראלית, אלא מהיגיון בריא ושכל ישר. מדינות דרום אמריקה נעות באופן איטי מהשמאל הסוציאליסטי הכושל לימין ומתקרבות לעמדת ארה"ב. זה נובע מהתעוררות עולמית חיובית. מיליי מארגנטינה בעדנו, פרידריך מגרמניה איתנו. מי שמאמין שמערכת של משפיעני רשת תגרום להמונים להניף דגלי ישראל, לוקה באינפנטיליות מסוימת ומוטב שיתבגר. הסרטונים עם המשחק המוגזם והחיוכים האמריקאיים המזויפים והזוהרים של נועה תשבי פשוט לא עובדים. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

תגידו, בנט - הוא רציני?

כל מי שטפל על נתניהו שמטרת נסיעותיו לארה"ב הייתה משלוחי הכביסה של שרה - צריך להתנצל מה שמדהים הוא שגם כשהאירועים כה גרנדיוזיים, יש כאלה שלא מסוגלים להבחין בהם. כאלה שאינם מתעלים לגודל השעה, ורק מוכיחים את קוטן האדם. כמה ראייתם יכולה להיות אוטומטית, קטנונית. כאלה שלא מסוגלים להשתנות או להכיר בתמורות הבלתי נתפסות שלנגד עיניהם. חלקם עיתונאים שאמורים לתווך מציאות, אחרים פוליטיקאים קטנים. וישנם גם אנשי ציבור משפיענים. לעיתים נדמה שזה כבר יותר קיבעון פסיכולוגי מאשר עניין אידיאולוגי. אל"ם במיל' טייס הקרב ועו"ד נרי ירקוני, שידוע בהתנגדותו לנתניהו, כתב השבוע ששם המבצע הוא "מגן בנימין". שוב האישום שהכל לצורך מנדטים, קואליציה, בחירות. המדינה מרחפת בשמיים, והם מתבוססים במי אפסיים. יוסף ישראל, עיתונאי וכתב חדשות חוץ ברשת 13, פִרשן לנו בתחילת החודש שנתניהו וטראמפ חלוקים, על שום דבר אינם מסכימים. הוא חזר על הערכתו גם לפני מספר ימים. ובכן, הבלים. שני המנהיגים הוכיחו פעם אחר פעם שהתיאום ביניהם מושלם. בסבב הקודם גיא פלג ציטט את נתניהו, שאמר שבמזרח התיכון מחשיבים את החזק ולא את הרופס. "אני פרצתי בצחוק", אמר פלג, והסביר ש"ישראל תחת נתניהו הפכה לילד הכאפות של המזרח התיכון". לא ייאמן כמה אפשר לא לקלוט, לא להבין ולהתכחש למה שמתרחש. העיתונאית והפאנליסטית לינוי בר גפן ניסתה לשכנע את הצופים שטראמפ לא יתקוף. הוא פחדן, "טאקו", תמיד משתפן, אמרה על האיש שהציל חטופים, שמתערב בסכסוכים, שהשאיר עולם שלם בתדהמה כששלה את מנהיג ונצואלה. כל הרענן שקדים והרביב דרוקרים, קטני אמונה ומתנגדי מלחמה - כל מלחמה, גם אם היא הכרחית ונחוצה - טועים בתפיסת המציאות. חושבים צר, קטן, מוגבל. השבוע ישראל זיו המליץ לעצור את הלחימה "עכשיו, עכשיו, עכשיו", ולהגיע להסכם טוב עם איראן. אם יש מקצוע כמו ליצנות רפואית, מדוע אין ליצנות ביטחונית? גם דנה ויס כבר מודאגת ודיברה על אסטרטגיית יציאה. רגל מסיימת, היום שאחרי ושאר ביטויים שמעידים על חוסר הבנה אסטרטגי של התמונה הגדולה. ראש וראשון לקטני האמונה בעלי המחשבה הצרה הוא כמובן ח"כ יאיר לפיד. האיש ייתר את עצמו ואת תפקידו כשאמר השבוע: "עכשיו אין אופוזיציה בישראל". בעצם, מתי הייתה? על השאלה "האם אתה מרוצה מהתנהלות הממשלה בימים האחרונים?", ענה: "כן, אני מרוצה... בעצם מרוצה זו לא המילה - אני נותן גיבוי". ב־1976, לאחר שחרור חטופי אנטבה, מנחם בגין, שהיה ראש האופוזיציה, עמד על במת הכנסת להביע תמיכה וגאווה לאומית על ההחלטה הנועזת והביצוע המזהיר, ואמר לראש הממשלה דאז יצחק רבין חמש מילים: "אדוני ראש הממשלה, כל הכבוד". כשמתגעגעים לבגין כראש ממשלה, אפשר להיזכר בו גם כראש אופוזיציה. כל מי שמתעקשים להיות קטנים גם ברגעים האלה, יכולים לוותר רגע על כל השנאות, הקנאות, הרל"ביסטיות האוטומטית והדם הרע, להשתחרר ממחויבות קנאית מחנאית, ופשוט להגיד את זה. חמש מילים. זה לא קשה. בקול רם, לא בשקט, לא בסוד: אדוני ראש הממשלה, כל הכבוד! לינק לטורי במעריב בתגובה הראשונה

אמש היה ליל גלנט שלישי. הוא הגיע ל"פטריוטים" בערוץ 14, אבל לתוכנית שמשודרת ללא קהל, ותחת איומי נטישה של צופים נאמנים. מי צריך אותו? בחייאת, את מי הוא מעניין? עדיף כבר יאיר לפיד, הערב נטפליקס. אכזבה, למה? מוותר, מה הוא רלוונטי? ועוד מאות תגובות עם מסר חד וברור: האיש לא רצוי. להזכירנו, אפילו ישראל כ"ץ, שנכנס לנעליו, נראה אחריו כמו בחירה שקולה, נבונה, ומי היה מאמין - גם מביא הצלחות צבאיות פנומנליות המתואמות בצורה מושלמת עם ארה"ב. הסיבה היחידה שתקשורת המיינסטרים עדיין חפצה ביקרו, ושהוא אינו משלם מחיר ציבורי על אחריותו לאסון, היא שהוא הצטרף למחנה הנכון. הוא תוקף את בנימין נתניהו בכל ריאיון. בראייה לאחור, גם ליל גלנט, שהוציא לרחובות מיליון איש במטרה למנוע את פיטוריו, והיה אירוע משמעותי בחייו, לא באמת קשור אליו. ההמונים אז נלחמו על עיקרון, לא על שר ביטחון. שר הביטחון לשעבר תומך כמובן במלחמה. צריך להמשיך, לכתוש, לנטרל יכולות, להפציץ מחסנים, שלא יהיה להם לא טילים ולא גרעין. לינון מגל יש נטייה לשאול את השאלה שלכל הצופים עוברת בראש: "תגיד, אני מסתכל עליך כאן ושואל, מה עשית לעצמך - עשית הכל לא טוב, הכל הפוך. במקום לשבת היום בממשלה ולהחליט, אתה יושב באולפנים ומפרשן. למה עשית את זה לעצמך?". גלנט הסביר שהוא שלם עם עצמו. לא מצטער על כלום. חילוקי הדעות עם נתניהו היו על חוק הגיוס. הוא מתעקש שהיה אפשר להשיג את אותה עסקה בשלב מוקדם, אפריל או מאי 24'. נתניהו המשיך את המלחמה מטעמים פוליטיים, קואליציוניים. הוא גם רמז שנתניהו הדליף לתקשורת את העסקה כדי לסכל אותה. הוא התקשה להביא דוגמה, עובדה או פריט מידע שטרם נשמע. גם אם הדברים שלו מעניינים, הם כבר לא רלוונטיים. מגל הרגיש שהריאיון נופל ומיד קטע אותו ועבר לצחוק על האירוע הוויראלי של היום: הילה טוב, אימו של מיכאל האוזר-טוב, מתנגדת למלחמה ונהנית מקפה ושמש תל אביבית. לינק לטורי במעריב בתגובה הראשונה

ככה: טראמפ היה צריך להחליט אם הוא צ'מברליין שעושה עסקאות עם השטן או צ'רצ'יל שהציל את העולם. אם הוא יחסל את משטר האייתולות שגם יקריס את הפרוקסיס, זה אירוע דרמטי, היסטורי. שוב נתניהו הוכיח תיאום מושלם עם ארה"ב. אם תהייה הצלחה - הוא יכול לצאת לבחירות מהירות ולזכות.

@alterman תמיד

מה אתה דרוווך?!

@matan_amirr הכל בסדר איתך?

@drorrefael מציע לך לבדוק לפני שאתה מצייץ

שואל ברצינות - לא מגיע לצופי 14 ולדתיים בכלל לקבל מידע בבוקר הדרמטי הזה?

את הרצי הלוי, אהרון חליוה ורונן בר בלעה האדמה - רק צחי הנגבי הוא מחדליסט שמולבן באולפן "תודה על ההזמנה, אבל לא ראוי שאשתתף". זו צריכה להיות התשובה הלקונית הראויה של צחי הנגבי, כשמציעים לו להיות פאנליסט באולפן שישי בערוץ 12 או בכל תוכנית חדשות אחרת. כבר מספר שבועות שהנגבי מתיישב מדי פעם באולפן טלוויזיה מכובד, בחליפה כחולה, פנים חתומות ודיבור מעט יותר אנרגטי מסגנון הבעת הרגש השטוח, הפלגמטי, האנמי, הרגיל שלו. הנגבי פתאום התמלא ברוח קרב. לא צבאי הפעם, אלא פנים-ליכודי. כאילו דבר לא אירע ולכאורה אין לו שום אחריות לאירועי המלחמה, הוא מישיר מבט למצלמה, מעריך התרחשויות, חוזה התפתחויות ומנתח מהלכים גיאו-פוליטיים מדיניים, ביטחוניים. מדובר באדם שכשהיה פוליטיקאי, הפך עצמו למרמס תחת משקלו של בנימין נתניהו, וזו עוד הייתה שעתו היפה. אחרי שנפלט מהרשימה לכנסת, הוא היה לאדם היחיד חסר הניסיון הצבאי שמונה למשרה אסטרטגית בכירה וכיהן כיועץ-על, כראש המל"ל. גם אז, היה צריך לסרב בנימוס להצעה ולהודות ביושר שאין ביכולתו למלא את התפקיד ושזה יהיה בלתי ראוי לתת לאדם לא מנוסה כמוהו לכהן בג'וב החשוב ולהגן על הביטחון של כל אזרח, בכל יישוב. אין טעם להלין היום על שטחיותו, יהירותו וחוסר התאמתו לתפקיד. אך גם אז, החשיבות העצמית המופרזת שלו גרמה להנגבי להגיד כן. בכהונתו בתפקיד, הנגבי חזר על אמירות מסוכנות שהרדימו את כוחות הביטחון הישראליים, עד לשינה עמוקה שהביאה עלינו את החידלון והאסון. הוא טעה והטעה. שגה, הפריע וודאי לא התריע. ב-2021, לאחר מבצע שומר החומות, העריך הנגבי בריאיון טלוויזיוני כי המכה שקיבל חמאס תביא להרתעתו לאורך זמן והוא לא יעז לתקוף. אדרבה, שבוע לפני 7 באוקטובר הוא חזר וטען בתוקף שחמאס מורתע ל-15 שנה. כשנשאל על כך מאוחר יותר, ענה בחיוך, "טעיתי". יש לו דרכים משונות לומר שאינו מבין את האויב. על הטבח אמר מאוחר יותר ב"אינטימי" של רפי רשף, "תמיד יש תקלות". האיש חי בהדחקה והכחשה. מאז פרוץ המלחמה, רוב נושאי האחריות ברמות העליונות משתדלים ובצדק שלא להיראות בציבור. הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי ירד אל מתחת לרדאר, ראש אמ"ן דאז אהרון חליוה השתתק, ראש השב"כ לשעבר רונן בר נעלם, ואילו הנגבי - חי וקיים. ההופעות שלו ושל ביטחוניסטים אחרים מוזרות, תמוהות. גיא פלג, שישב לידו באולפן, מרבה לתקוף את הממשלה ונוטה להשתומם ממה שקרה למדינה. הוא משתמש במינוחים כמו "במדינה נורמלית זה לא היה קורה", "במדינה סבירה לא היו נוהגים כך", "במדינה מתוקנת אלה לא דברים שהיו מתרחשים", בזמן שמולו מתרחש המחזה הבא: יושב אדם שצריך להיחקר על תפקודו עד 7 באוקטובר, עליו לשלם את המחיר על אחריותו, הוא אמור לתת את הדין, להתנצל, לשבת בבית, להתחפר. ובמקום כל אלה - הוא מולבן באולפן. כזכור, באפריל 1982 הנגבי, שהיה סטודנט, התבצר בעיר ימית שבסיני, כשצה"ל החל בהריסתה, במסגרת השלום עם מצרים. אז - הוא עוד היה עם עמוד שדרה ונלחם על אג'נדה. לכן אף קשר את עצמו בשלשלאות לבתים, כדי להדוף את המפנים. מאז ועד היום - מבלי שאף אחד יכול לזכור איזה חוק הוא קידם, או איזו תרומה או איזה מפעל הוא הקים למען האזרחים - הוא קושר את עצמו בשלשלאות לציבוריות הישראלית, בכנסת, בממשלה, במל"ל או בחלל, העיקר להישאר על הגלגל. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

@amirs74 ממממ לא יודע. מוזמן לקרוא. maariv.co.il/news/opinions/…

@drorrefael דרור, בתור אחד שכתב טור על שי גולדשטיין ופועלו בימים אלו, אני חייב לומר שאתה לא שונה ממנו. אתה רק מבקר צד אחד בזמן האחרון, מאחל לך בקרוב הצעת עבודה לצידו של של שותפך הישן

חדשות 12 ניצבת בדילמה שלא ברא השטן. לנשוך שפתיים ולהתעלם מהמתקפה היומיומית של 14 או לגייס כוחות ולהילחם. בעין הסערה היא עושה בדיוק את מה שפוגע בה - נאבקת ותוקפת, במקום לשחרר, לעכל, אולי אפילו להפנים את הביקורת. אל החזית נשלחה מיכל פעילן, שנוקטת קו לוחמני, אך לא תמיד ענייני. למשל, הציוץ האחרון שלה במתקפת ציוצים בלתי נגמרת: "ערוץ 14 מאגד את האסופה הכי גדולה של שונאי ישראל", היא כותבת על אנשים שהיא לא מסכימה עם דעתם. "מנסים לפרק את הצבא, להחליש את הרמטכ"ל", היא קובעת בלי להביא הוכחות או מובאות או תימוכין או משהו שהוא בגדר חיבור למציאות. מי שעובר על הפיד שלה, מקבל הצצה לזרם התודעה. הכל נע בין גרוע לרע לקטסטרופה איומה. רופאים עוזבים, מרדכי דוד משתולל, שרי הממשלה גרועים, הפסדנו במלחמה, ערוץ 14 שונא נשים. היא אפילו רומזת שבני נוער אלימים שמעלים סרטונים לטיקטוק, מקבלים השראה מהממשלה. פעילן נוקטת קו ילדותי, לא בהכרח עיתונאי. הטון שלה תמיד עצבובי, קולה משדר נהי. היא עברה לדווח על רגשות ותחושות במקום על עובדות. במשלי כתוב, בתחבולות תעשה לך מלחמה. בקרב בין הערוצים, לא בטוח שפעילן זו התחבולה הכי יעילה. לינק לטורי במעריב בתגובה הראושנה