Gabi Rotem

נוביק, התשובה היא לא יאיר לפיד, — את תשובתי למאמרו של עקיבא נוביק אפשר לסכם במילה אחת: לא. נוביק שאל במאמרו אם יש אפשרות שיש עתיד תלך אחרי הבחירות ל"ממשלת אחדות" עם נתניהו כדי לסיים את המריבה הלאומית הגדולה. נוביק לא אומר איך תיראה האחדות הזו, ולא במקרה. הוא הרי לא באמת מציע שנתניהו יהיה שר התחבורה בממשלה שלי, אלא שיש עתיד תכנע ותזחל לממשלתו. זה לא יקרה.   למעשה, יש עתיד היא המפלגה היחידה שהוכיחה פעם אחר פעם שאפשר לסמוך עליה שלא תתכופף ולא תכנע. ב-2020 פירק בני גנץ את כחול לבן כי סירבתי להפר את הבטחתנו לבוחרים ולהכנס לממשלת נתניהו. באוקטובר 2023 גנץ ואייזנקוט נכנסו לממשלה והצילו את הקריירה הפוליטית של נתניהו. אמרתי להם אז שאסור לשבת עם בן גביר באותה ממשלה ואסור לסמוך על הבטחות של ביבי. אם הם היו מקשיבים לי, נתניהו כבר היה מזמן פנסיונר.   לעקרונות יש מחיר. בנט, אייזנקוט וגולן אינם חברי כנסת ונותרנו באופוזיציה כמעט לבד. התוצאה היתה שכל הכעס על כך שנתניהו וקואליציית הבלהות שלו שרדו, נפל דווקא עלינו. אנשים שאלו אותנו שוב ושוב בזעם, "איפה האופוזיציה?" מתוך לויאליות למחנה לא אמרנו להם את מה שחשבנו באמת: "באמת איפה? ולמה אתם כועסים על אלה שנשארו ונלחמו בשבילכם, במקום על אלה שברחו מן המערכה?"   הדבר המדאיג הוא שנוביק מבטא סנטימנט ישראלי חזק מאוד, והוא יתחזק עוד יותר אחרי הבחירות. אם התוצאות יהיו צמודות, יהיה לחץ ציבורי ותקשורתי חזק מאוד להכנס לממשלה תחת נתניהו בשמו של פיוס לאומי מזוייף. נתניהו לא יהסס לנצל את זה ולקרוא לכולם להתחבק ולשבת יחד, תחתיו כמובן. זה מה שייתן לו את תעודת הכשרות שהוא רוצה. הנה, כולם באו לנשק את הטבעת.   הלחץ הזה יופעל לא רק על בנט ואייזנקוט – שכהגדרת נוביק, "מסרבים להישבע אמונים לדגל הרל"ב." – אלא גם על הח"כים מספר 9 ו-11 ברשימות שאנחנו עוד לא מכירים. הדרך בה התפרקה ממשלת השינוי מוכיחה שזה הימור שאסור לקחת.   יש עתיד היא לא הימור. היא הדבר הבטוח. גם בממשלת השינוי היא היתה המפלגה היחידה שמעולם לא היה בה ח"כ שערק או מרד נגד המשמעת הקואליציונית. אתם יודעים עלינו כל מה שצריך לדעת. אתם מכירים את כל חברי הכנסת שלנו - חבורה קשוחה ומנוסה שמעולם לא ויתרה. במשך יותר משלוש שנים של מלחמת חפירות מתסכלת עצרנו את חוק ההשתמטות,בלמנו יותר מ-90% מחוקי ההפיכה המשטרית, תקענו חלקים גדולים של הכספים המושחתים לחרדים.   אנחנו בדרך למערכת בחירות קשה, ולהקים ממשלה יהיה קשה עוד יותר. אם אתם רוצים שזה יקרה, נצטרך לשים את הכעסים בצד ולהחליט שהולכים על בטוח. יש עתיד היא הדבר הבטוח היחיד. אנחנו לא מפלגת אווירה, אנחנו לא נתקפל, עלינו אפשר לסמוך. @yairlapid @akivanovick @Haaretz

הערכת מצב: מעבר לגרעין ולמשטר - 5 המדדים שיקבעו אם באמת ניצחנו בפוסטים הקודמים שלי כאן התמקדתי בשתי מטרות-העל מול איראן: מניעת גרעין ושינוי משטר. אני עדיין סבור שהן היעדים האסטרטגיים הקריטיים, אך נראה שכרגע גם ישראל וגם ארה"ב מתמקדות במטרה שלישית, מיידית יותר – שחיקה מאסיבית של היכולות הצבאיות הקונבנציונליות של המשטר. אחרי שהקשבתי ל- @rich_goldberg בסוף השבוע, אני חושב שזה הזמן להסיט את הזרקור ליעד הזה; לא כסיסמה פומפוזית, אלא כדי להגדיר פרמטרים מעשיים שיקבעו את מרחב התמרון האסטרטגי שלנו. כמובן שייתכנו "הפתעות טובות", כמו מבצע מזהיר שיוציא את האורניום או קריסה מהירה של המשטר, אבל בואו נניח לצורך הניתוח ששניהם לא מתרחשים כרגע. שעון החול המבצעי השלב הצבאי הנוכחי תוכנן לפרק זמן של ארבעה עד שישה שבועות. אנחנו נמצאים כעת בתחילת השבוע השלישי. בתור מי שגדל במערכת, אני מוכן "להעניק" עוד שבועיים של קרדיט מבצעי לפני שנציף את השאלות הקשות, אך בסיומם נהיה חייבים להישיר מבט למציאות ולמדוד הצלחה בחמישה מדדים אובייקטיביים: 1. חופש השיט: האם מיצרי הורמוז ובאב אל-מנדב פתוחים למעבר חופשי של מיכליות, או שהציר האיראני עדיין מחזיק ביכולת לשתק נתיבי סחר עולמיים? 2. הרתעה ויכולת שיגור: האם היכולת האיראנית לשבש את מרקם החיים נוטרלה משמעותית, או שהשגרה האזרחית והעסקית – בדגש על תעופה בינלאומית סדירה – לא חזרה למסלולה? ומעל הכל: האם מאגרי המיירטים שלנו ושל בעלות בריתנו ערוכים לתמוך במערכה כזו לאורך זמן? 3. יציבות אנרגטית: האם השוק הגלובלי מצא חלופות יציבות – למשל דרך הצינורות הסעודיים והאמירתיים לצד שימוש במאגרי הרזרבה האסטרטגיים – שמייצבות את מחירי הנפט ומעניקות למערב אורך נשימה אסטרטגי? 4. חוסן המשטר: האם הלחץ הצבאי מייצר סדקים פנימיים ממשיים ואובדן שליטה בשטח, מעבר להצהרות התעמולה? 5. מוכנות למשא ומתן: האם איראן מוכנה להסיט מסלול, ובפרט – האם היא מוכנה להוצאת האורניום המועשר משטחה תמורת הפגת הלחץ? מרחב התמרון והדילמה האמריקנית מצב המדדים הללו בעוד שבועיים-שלושה הוא שיגדיר את מרחב התמרון האסטרטגי של המערב. הצלחה תעניק לממשל האמריקני את אורך הנשימה והביטחון ללחוץ על השלבים הבאים מעמדת כוח. לעומת זאת, אם המדדים יישארו "אדומים" – הלחץ בוושינגטון לסיים את האירוע במהירות יגדל משמעותית. במצב כזה, האמריקאים יצטרכו לבחור בין הכרזת סיום חד-צדדית לבין "הכפלת ההימור": מעבר לתקיפה מאסיבית של מתקני ייצור הנפט. זהו הימור דרמטי – מצד אחד, הוא חונק את הכלכלה והמשטר הנוכחי כמעט לחלוטין. מצד שני, הוא מסכן את היציבות הגלובלית וגוזר דין כלכלי אנוש על איראן לטווח הארוך. כאן טמונה דילמה מוסרית ואסטרטגית: האם הם מוכנים להשמיד את תשתית האנרגיה באופן שישאיר גם למשטר עתידי מדינה חרבה ללא יכולת לכלכל את עצמה? החלטה כזו עלולה גם לגרור אותנו למערכה של חודשים ארוכים, שתתנגש חזיתית בלחץ הפוליטי של בחירות האמצע בארה"ב בנובמבר. פער האינטרסים כאן בדיוק נפתח פער האינטרסים שחובה להכיר בו. עבור ארה"ב, איראן היא איום אזורי שמשבש את הסדר העולמי. ברגע שהאינטרס האמריקאי ליציבות אנרגטית וסחר חופשי יושג, או לחלופין - החשש מהכפלת ההימור גדול, המוטיבציה שלהם להמשיך במערכה עלולה לדעוך ולהשאיר את איראן כ"סיכון מחושב". עבורנו, לעומת זאת, גם איראן מוחלשת תישאר איום קיומי, והזירה הלבנונית היא חזית מדממת שעלולה להישאר כבעיה ישראלית בלעדית גם ביום שאחרי ההסדרים הגדולים. לא בטוח שיש לנו ברירה, אבל לפחות בואו נכיר במציאות. המבחן של לבנון חיזבאללה הפתיע ביכולת השיקום שלו. הניצחון הצבאי שם הוא יעד בר-השגה, אך הוא יחייב כניסה קרקעית ועומס נוסף על מערכי הסדיר והמילואים שלנו, שנמצאים כבר שנתיים וחצי בתוך שחיקה של מלחמה. גם אז, לא נדע להביס אותו לחלוטין עד כדי כניעה. הסיפור האמיתי טמון בזווית המדינית: האם נדע למנף את ההתנגדות הפנימית בלבנון – כמו הסדקים המעשיים שראינו בקרב תנועת "אמל" – כדי לנתק את חיזבאללה מצינור הלגיטימציה הפנימי שלו? ניהול נכון של המערכה בשלב הזה יכול לייצר את התנאים שבהם חיזבאללה הופך מ"מגן לבנון" לנטל לאומי בלתי נסבל, מה שיכריח את המערכת הלבנונית להקיא אותו מתוכה ולפרק את הארגון מנשקו ומכל נכסיו השלטוניים. סיכום: בלי סיסמאות המשטר האיראני חלש והוא ייפול בסוף, אך עד שזה יקרה עלינו למשוך זמן ולמנוע ממנו להתעצם. אני מקווה שהמשטר יפול במהירות כתוצאה מהמערכה, אבל כרגע אף אחד לא יודע להבטיח שזה יקרה. ראייה מפוכחת פירושה להבין שכנראה גם אחרי סיום המלחמה, איראן תישאר שחקן לומד שינסה לבשל מסלול גרעיני חשאי מתחת לרדאר אחרי שהבינה איפה נמצאים ה"חורים" בכיסוי המודיעיני שלנו. המציאות היא שייתכן שנידרש לשוב לממ"ד בעוד שנה או שנתיים. כדי לצלוח את האתגר המתמשך הזה, אנחנו צריכים הנהגה הגונה שאומרת אמת לציבור ודואגת לאינטרס הלאומי ולא להישרדותה שלה. הנהגה שיודעת לתרגם כוח צבאי להישגים מדיניים שיבטיחו שכל גרם של אורניום ייצא מהמשחק. במקום הבטחות וסיסמאות ריקות, נדרשת אסטרטגיה אחראית שתבטיח שאנחנו תמיד נהיה צעד אחד לפניהם. זה מחייב בניית אמון וחוסן לאומי לאורך זמן, ושימור של הברית האסטרטגית עם ארה"ב כנכס מדיני. הרי יש סיכוי סביר שנידרש להתמודד עם האיום האיראני גם בעוד שלוש וארבע שנים, כשישב בבית הלבן אדם אחר – ואנחנו נצטרך תמיכה רחבה בציבור האמריקאי לאורך זמן. הגיע הזמן שנתחיל לחשוב ולפעול לטווח ארוך, נפסיק לעסוק רק בכיבוי שריפות ונחדל מלהסתכל על המציאות כולה רק דרך כוונת האמל"ח. הפעולות שנעשה בשבועות הקרובים ישפיעו שנים קדימה.