E-Type

נו, יפה, דוק, עכשיו כבר הגענו ללב העניין. לא “פיוס”, לא “כפרה”, לא “בשורה מתוקה”, לא “תיקו ישראלי”, לא סרטונים מהפטריוטים שבהם אתה מסביר שאתה בעצם מלאך השלום עם מיקרופון. כתבת עכשיו: “אני מודע לזה שאני המנסח הכי משמעותי ובאופן עמוק גם הכי נוקב של הדיכוי ההגמוני. לא של שנות החמישים. אלא של זה שמאז 77 ועד לרגעים אלה ממש.” כאן, סוף סוף, נעלם הדבש ונשאר החומר עצמו. אתה לא אומר: היו עוולות. אתה לא אומר: הייתה אפליה. אתה לא אומר: צריך לבדוק פערים, מנגנונים, נתונים, מוסדות, תהליכים, שכבות, תקופות. אתה אומר משהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר גורף והרבה יותר מסוכן: שיש כאן “דיכוי הגמוני” מתמשך, מאז 77 ועד הרגע הזה ממש, ושאתה - לא פחות - “המנסח הכי משמעותי” שלו. רק שאתה לא ניסחת תיאוריה והבאת לה הוכחות. אתה ניסחת כתב אישום. ואת כתב האישום הזה מעולם לא הוכחת. אתה חוזר עליו כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה ביטחון, עם כל כך הרבה מילים מפוצצות - הגמוניה, דיכוי, פריווילגיה, ישראל ראשונה, ישראל שנייה, גראמשי, תודעה, מבנה, מעמד - עד שנוצר הרושם שהטענה כבר הוכחה, ועכשיו רק צריך לדון במסקנות. אבל לא, דוק. לא דילגנו לשם. אנחנו עדיין בשלב הראשון. איפה ההוכחה? איפה הנתונים שמראים שכל מי שאתה מכנה “ישראל הראשונה” נהנה מפריווילגיות שמקורן בדיכוי של “ישראל השנייה”? איפה הנתונים שמראים שהישגיו של אדם שאינך מכיר - עיתונאי, רופא, שופט, מורה, קצין, פועל, אמן, חוקר, מי שלא יהיה - “קשורים לדיכוי ולאפליה” של אדם אחר? איפה בדיוק ההוכחה שזה נכון “מאז 77, [כשברוב רוב השנים הליכוד בשלטון], ועד לרגעים אלה ממש”? ולמה כשאני מזמין אותך לדיון על העובדות, אתה שוב בורח לפסקול? דרעי. נתניהו. בג״ץ. כתב אישום. “הנבחר הדמוקרטי של ישראל השנייה”. יופי. כל אחד מהם יכול להיות דיון נפרד. על דרעי אפשר להתווכח. על תיקי נתניהו אפשר להתווכח. על הפרקליטות אפשר להתווכח. על בג״ץ אפשר להתווכח. אני בעד. בשמחה. מתי שתרצה. אבל זה לא מוכיח את התיאוריה שלך. זה רק מספק לה דרמה. גם אם היית צודק בכל מילה על דרעי - ואתה ממש לא - זה לא מוכיח שכל “ישראל הראשונה” מדכאת את כל “ישראל השנייה”. גם אם היית צודק בכל מילה על נתניהו - ואתה לא - זה לא מוכיח שכל ההישגים של כל מי שאתה משייך להגמוניה נבנו על דיכוי האחר. זו בדיוק הקפיצה שאתה עושה שוב ושוב: מפרשה אחת, לפסק דין אחד, לכתב אישום אחד, לתחושת עוול אחת - אל כתב אישום היסטורי נגד ציבור שלם. וכאן חוזר המבחן הפשוט שאתה מסרב לעמוד מולו. קח את המשפטים שלך. רק תחליף את שם הקבוצה. במקום: “כל מי ששייך לישראל הראשונה נהנה מפריווילגיות וההישגים שלו בחיים קשורים לדיכוי והאפליה של ישראל השנייה.” כתוב: “כל יהודי נהנה מפריווילגיות וההישגים שלו בחיים קשורים כולם לדיכוי והאפליה של הלא-יהודים.” במקום: “לכן אני יודע להסביר את חייך. אני לא צריך להכיר אותך בכלל.” כתוב: “לכן אני יודע להסביר את חייך. אני לא צריך להכיר אותך בכלל. די לי לדעת שאתה יהודי.” אתה כותב :"כל הטיעונים שלך על איך שזה נשמע לא עומדים מול הטיעון שאסור לנו לי כשבגצ ומערכת המשפט גוזלים זכויות אדם של מזרחים כשהם פוסלים את דרעי מלכהן כשר על בסיס הבל שקרי." הטיעונים שלי על איך שזה נשמע?! תגיד לי אתה איך נשמע לך אם מישהו בגרמניה או בארצות הברית או בלונדון יכתוב:“כל דבר שהתקדמתם בחיים שלכם יהודונים קשור לפריווילגיות שלכם ולדיכוי של כל האחרים, של כולנו.” לי זה נשמע כמו תעמולה גזענית, אנטישמית שלא הייתה מביישת את המשטרים האפלים ביותר בהיסטוריה. ולך? ולא, לפני שתברח לשם: אני לא אומר שאתה גבלס. אני לא אומר שאתה דר שטירמר. אני אומר שהמבנה הרטורי שאתה משתמש בו - “אני לא צריך להכיר אותך; הקבוצה שלך מסבירה את חייך; הישגיך מוכתמים מראש; התנגדותך רק מוכיחה שאינך מודע לפריווילגיה שלך” - הוא מבנה מסוכן, מכוער ומוכר מאוד בהיסטוריה של שיחי שנאה. ובסוף הדרך מישהו יגיד שהמסקנה שלו מדבריך היא שהוא לא כפוף יותר לכללים, לאיזשהם כללים, ושאם הוא לא ידרוס את המחנה השני העושק והמדכא, הוא השתכנע ממך שהאחר תיכף ידרוס אותו. אז יאללה. אתה לא חושב שזה יכול לקרות, שככה יבינו אותך? העובדה שאתה מגיש אותו עם “נשמה” ו“כפרה” לא משנה את החומר. היא רק משנה את האריזה. מי שמפזר “חומר נפץ חברתי” כפי שאתה הגדרת, לא יכול להתגונן בכך שהוא כתב על הארגז “פיוס”. אתה אומר לציבור: דיכאו אתכם. גזלו אתכם. חסמו אתכם. שיקרו לכם. בתי המשפט גזלו זכויות אדם של מזרחים. ההגמוניה הגישה כתב אישום חסר אחריות נגד “הנבחר הדמוקרטי של ישראל השנייה”. כל מה שהם השיגו בחיים קשור לדיכוי שלכם. ואז אתה מוסיף: אבל חברים, לא שנאה חלילה. רק תיקון. נהדר. ומה אם המאזינים שלך מאמינים דווקא לחלק הראשון? מה אם הם מקבלים את כתב האישום שלך, אבל לא את עונש המאסר על תנאי שאתה מציע בסוף? מה אם הם אומרים: רגע, אם באמת גזלו מאיתנו, דיכאו אותנו, לקחו לנו, חסמו אותנו, והכול נמשך עד היום - למה שנסתפק בתיקו? למה פיוס? למה לא לקחת בחזרה? למה לא לשבור את הכלים? למה לכבד מוסדות שהם ממילא מכשירי דיכוי? למה לכבד אנשים שכל הישגיהם נבנו, לדבריך, על חשבוננו? אתה לא יכול לכתוב את כתב האישום ואז להתפלא שיש מי שידרוש ביצוע גזר דין. וזה בדיוק ההבדל בין מחאה לגיטימית לבין רעל פוליטי. מחאה לגיטימית אומרת: הנה עוול. הנה נתונים. הנה מנגנון. הנה אחראים. הנה תיקון. הרעל שלך אומר: הנה קבוצה. אינני צריך להכיר את חבריה. אני יודע להסביר את חייהם. הישגיהם קשורים לדיכוי שלכם. והם אפילו לא מבינים את זה, כי זו בדיוק ההגמוניה שלהם. הנה תראה מה עמליה עוזר, שנתפסת כמובילת דיעה אצל רבים במחנה שלך, אומרת על כתביך. היא חושבת ש"אבישי בן-חיים הוא אחת הסיבות בעיניי לכך שהימין מנצח שוב ושוב במגרש הדמוקרטי" אבל שנכשלת לחלוטין במסקנות מה צריך לעשות עם האבחנות שהגעת אליהן ולכן, ודווקא בגלל שאתה צודק בניתוח, "לא משחקים לפי הכללים - מול מי שמשחק מטונף. זה אולי הערך הכי חשוב שמשרת אותי כאשת ימין, מתוך מכלול ארגז הכלים כקיבלתי בלגדול בבית שמאלני. או שתדרסו, או שתידרסו. כך פשוט." כך פשוט.

שירית, מה יהיה? נדמה לי שאת מנהלת קמפיין, לא איזנקוט. בעצם, גם הוא. מועמד וגו׳.

בדרך לבור השומן הממשלתי, החרדים מוכנים להקריב הכל. גם את מה שהם טוענים שהוא ציפור נפשם, לימוד התורה.