Von Gadke

Airport terminals integrated with railway stations are such a flex. This is Shanghai Hongqiao

הפיד מלא בדיונים על הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל (3.8 מיליארד דולר בשנה שגרתית + תוספות כשיש מלחמה). השיח בנושא מלא במיתוסים שרווחים בציבור הישראלי אבל חסרי אחיזה במציאות. רוב הטיעונים שעולים לוקים בשני כשלים. הכשל הראשון מתומצת במשפט ״ארה״ב משלמת לישראל 3.8 מיליארד דולר אבל מקבלת בתמורה הרבה יותר מזה בטכנולוגיה, מודיעין, ניסיון מבצעי ואחיזה אסטרטגית״. הטיעון הזה נכשל בכך שהוא מזהה בטעות בין הסיוע הכספי לפירות שיתוף הפעולה בין המדינות. שיתוף פעולה הוא דו-צדדי. גם ישראל מקבלת מארה״ב מודיעין, טכנולוגיה, ידע ומעל הכל גב דיפלומטי. זה לא שאם ישראל תפסיק לקבל כסף היא תפסיק את השיתוף. ישראל גם לא תפסיק לרכוש נשק אמריקאי שהוא חסר תחליף. היא פשוט תשלם עליו בעצמה. 90% מכספי הסיוע מושקעים ברכש כלים שישראל לא מסוגלת לייצר או לרכוש מאף אחד אחר. האם פתאום תפסיק לקנות F-35 שהוא גם המטוס הטוב ביותר וגם הזול ביותר בשוק? הכשל השני (שהדיון בו קצת מתייתר לאור הכשל הראשון) הוא הפרזה בערך הביטחוני או הגאו-פוליטי של ישראל מבחינת ארה״ב. המזרח התיכון הוא כבר לא זירה בעדיפות לארה״ב. וממילא יש לה אחיזה וקשרים טובים עם כמעט כל המדינות האזור, כולל בסיסים ממש בקטאר, בחריין, סעודיה, טורקיה, ירדן, כוויית והאמירויות. הניסיון המבצעי הישראלי היה מעניין כשישראל הייתה היחידה שנלחמה במערכים סובייטים בשיא המלחמה הקרה בשנות השבעים, אבל איבד הרבה מהעניין בו לאור השינוי במיקוד. אם בעבר ארה״ב הייתה שולחת משלחות ענק שכתבו ספרים על גבי ספרים על מלחמות ישראל היום רואים את אותה מגמה רק באוקראינה. בכתבי העת הצבאיים המלחמה הנוכחית של ישראל בקושי זוכה לאזכור. בתחום היחיד בו עדיין יש לארה״ב עניין מוגבר בנעשה בישראל, שזה הגנה אווירית, רואים התנהלות אחרת. תוכניות עבודה משותפות שממומנות על ידי שני הצדדים באופן שווה ודרישה לחלוקת טכנולוגיה שארה״ב מממנת. זאת בניגוד לשאר הסיוע שזורם ככסף בכיוון אחד ללא תמורה. באופן דומה, בניגוד למיתוס הישראלי, השימוש הישראלי בנשק אמריקאי לא מוכיח את עצמו כמקדם מכירות. כישראל בוחרת לרכוש אמל״ח נישה כמו המסוק CH-53k לא רואים התעניינות מחודשת בו בעולם. אני לא מצליח לחשוב על דוגמה אחת לנשק אמריקאי שמצליח כעת בגלל הניסיון מישראל (בניגוד לאוקראינה). בשורה התחתונה - ישראל מקבלת סיוע חריג ביחס לחשיבותה לארה״ב. פירות השת״פ בין המדינות לא תלויים בכספי הסיוע, ולהפסקתו אין השלכות ביטחוניות, גאו-פוליטיות או כלכליות רחבות. אז למה המשכנו לקבל סיוע כזה עד עכשיו, ובמיוחד בשנים האחרונות כשכבר אין מלחמה קרה וישראל מדינה עשירה שיכולה להסתדר גם בלי סבסוד בהיקף של 2% מתקציב המדינה? האמת היא שישראל מקבלת יחס מועדף לא בגלל אינטרס אסטרטגי אלא בגלל דעת הקבל אוהדת שישראל נהנתה ממנה במסדרונות וושינגטון. בזכות הקהילה היהודית והנוצרית שראו בישראל בעלת ברית מטעמים דתיים וערכים דמוקרטיים וליברליים משותפים. אבל האהדה הזו נשחקת בקצב מסחרר. בגלל תהליכים בישראל ותהליכים פנימיים בארה״ב שזה לא משנה אם הם מוצדקים או לא כי אין לנו שליטה עליהם. בהיעדר שינוי, ישראל צריכה להתרגל למציאות חדשה שבה יחסיה עם ארה״ב יצטמצמו לממדים קורקטיים שתואמים יותר את (היעדר)-חשיבותה האסטרטגית. לוותר על הסיוע יכול להיות צעד ראשון בדרך לשם.

שם נפשי בכפי - חמאס יאשר את השלב הראשון.