Avi Yaacov

בחום הכבד רק החיילים יכלו לרוץ עם מכנסיים קצרים אתמול בירושלים התקיים מרתון ירושלים המסורתי, במסגרת המקצה הקצר של 5 ק״מ השתתפו גם חיילות וחיילים רבים. בין המשתתפים היו גם חיילים וחיילות מבסיס ההדרכה בכפר עציון. רק שלמרות החום הכבד, עדיין נדרשו החיילות לרוץ עם מכנסיים ארוכים בעוד החיילים יכלו לרוץ בבגדים קצרים. אמא של אחת החיילות סיפרה: הן אפילו לא חשבו להתלונן על כך שהן נדרשות לרוץ בארוך, לצערי במציאות הנוכחית זה כבר מתקבל כמובן מאליו שהזכויות שלהן שונות משל החיילים, לכאורה מטעמי צניעות. ככה נראים תהליכים ברורים של הקצנה דתית, של שמרנות קיצונית שמנסה לדחוק את אורח החיים הליברלי.

מישטור לבוש נשים ביום שחרורן מצה"ל. המפקדות נקנסו בשליש ממשכורתן. ככה המדינה גומלת למי שהקריבה שנתיים ויותר מחייה למען המדינה. חרפה שאין כדוגמתה. צבא פרימיטיבי. אבל עם פאטץ' משיח על זרועם של לוחמים - אין בעייה.

איך הדיפ סטייט המתנחלי של יוסי דגן תמיד שורד, ולמה הוא מזמין את גדי אייזנקוט לסיור קודם כל, אתם צריכים להבין דבר פשוט: בכל העשורים האחרונים, לא משנה מי נבחר לשלטון, אלא אם כן הממשלה מחליטה להשקיע בזה המון אנרגיה פוליטית באופן פעיל, המתנחלים הדתיים מנהלים את מדיניות הביטחון של ישראל בשטחים. וכתוצאה מזה, הם מנהלים את מדיניות הביטחון של ישראל בכלל. ככה הגענו ל"חמאס זה נכס", ככה הגענו ליחידות צה"ל שמוסטות לשטחים כמה ימים לפני ה-7.10, ככה הגענו לזה שממשלת ישראל יכולה לפנות מהצפון עשרות אלפי אזרחים - אבל נראה אתכם מפנים איזה מאחז קטנטן כי כרגע אין חיילים להגן עליו. את קריית שמונה אפשר לפנות זמנית. אם מישהו יזיז, זמנית, חצי קרוואן במעלה לבונה ז', כי כרגע צריך חיילים למלחמה, הממשלה תרעד. אבל איך הגענו למצב הזה? מדיניות הביטחון של ישראל מזמן לא עומדת לשיקול הבוחר. זה המצב. הימין הדתי לא מצמיד את עצמו לאף מפלגה אחת. הוא עובד בשיטה שקוראים לה "רשתות מדיניות". יש רשתות-רשתות של פוליטיקאים, אנשי הממסד המתנחלי, קצינים ביחידות צבאיות מסוימות, פוקדים למפלגות ופקידים שהוצבו במשרדי ממשלה, שכולם דואגים לקדם את אותה מדיניות. הפקידים האלו, נכון להיום, תמיד נמצאים שם - למשל, במנהל האזרחי, בחטיבה להתיישבות, בזרועות של חלק ממשרד הביטחון, וכו'. ובאופן מעניין - גם הפוליטיקאים תמיד נמצאים שם. כי העובדה שפוליטיקאים רבים הם בעלי קשר לממסד המתנחלי, פירושה שלא משנה מי מנצח בבחירות - תמיד יש כמה כאלה שקשורים אליו. תחשבו למשל על ממשלת השינוי שהייתה. מספיק שיש לך איזה "איילת שקד" אחת במיקום אסטרטגי שנאבקת על האינטרסים שלך - וזהו, ניצחת. אגב, הכי מטורף: הרבה מהסוכנים האלה של מפעל ההתנחלויות הם בכלל לא מהימין הדתי. הרבה פעמים אלו ימנים חילונים ואפילו אנשי מרכז שנפלו ברשת. לא נעים להגיד, אבל תראו כמה התנחלויות אהוד ברק אישר בתור ראש ממשלה או שר ביטחון, או שצצו לו מתחת לעיניים והוא לא עשה איתם כלום. כי כשהמערכת כל כך חזקה, להתנגד אליה דורשת ממך אנרגיה פוליטית מטורפת. ורוב הפוליטיקאים עובדים על אינרציה. אגב, זה לא איזה קפריזה שלי, אלו ממצאים של חוקרי ימין מוכשרים שעשו ניתוח עומק לדרכי הפעולה של הימין הדתי-מתנחלי כבר לפני שנים (לא ממצה: סיוון הירש, עמי פדהצור, עודד חקלאי, וכו'). אז מה הקטע עם אייזנקוט? פשוט. העוצמה של הרשתות האלו תלויות בזה שבכל ממשלה יש לפחות כמה דמויות שמסמפטות את הימין הדתי. הם לא צריכים להיות נערי גבעות. מספיק שהם קצת ישתכנעו שבצד השני הם בסה"כ "אנשים טובים", וכשיגיע דיון קריטי, והשאלה תהיה האליטה המתנחלית או ביטחון ישראל, הממסד הדתי או ישראל, אז הם לא ילכו עד הסוף. "בכל זאת, לא צריך להגזים". אני חושב שהממסד המתנחלי חושש שאולי בממשלה הבאה לא יהיו לו מספיק אנשים כאלה. אז הסיור של אייזנקוט עם יוסי דגן ודוידי בן ציון הוא כנראה מעין ניסיון לגייס את אייזנקוט לתפקיד רך ברשת הזאת. שקצת ירסן. עכשיו, תגידו: אייזנקוט פוליטיקאי בכיר, ראש של מפלגת מרכז. הוא לא יכול להתעלם מהציבור הגדול מעבר לקו הירוק. חשוב לומר: אין בעיה שאייזנקוט ייפגוש אזרחים מהשורה בעיר אריאל. אבל אייזנקוט נפגש עם יוסי דגן. ויוסי דגן, סליחה מאנשי הרבעון הרביעי על הבוטות, הוא איום על מדינת ישראל. פשוט ככה. יוסי דגן הוא איום על העתיד של מדינת ישראל. אני כותב הרבה על ההשתלטות הדתית על הימין הישראלי, שהפכה אותו לדתי ומתחרד הרבה יותר, ולאנטי-ליברלי הרבה יותר. חלק גדול מההשתלטות הזאת היא התפקדות מאורגנת של מתנחלים דתיים לליכוד. ונכון להיום, האדם הכי בכיר שמוביל את ההתפקדות הזאת זה יוסי דגן. לדגן יש אלפי מתפקדים בליכוד, וקשה להפריז בעוצמתו שלו בעיצוב פני המפלגה. כמובן, מהיכרותכם עם פני המפלגה, אפשר גם להבין לאיפה הוא לוקח אותה. ולכן כשאייזנקוט נפגש עם דגן, הוא לא נפגש עם אזרחים מודאגים ותמימים מכל הצדדים הפוליטיים. הוא נפגש עם מחולל מרכזי של ההדתה וההקצנה של הימין הישראלי, ומי שגורם לכך שמדיניות הביטחון של ישראל משועבדת באופן קיצוני למתנחלים הדתיים. אייזנקוט מגיע לפוליטיקה גם על הטיקט של כשלון ההנהגה הנוכחית ב-7.10. אבל אחת הסיבות המרכזיות שיש בכלל מדיניות כזאת כמו "חמאס הוא נכס", ואחת הסיבות המרכזיות שצה"ל משקיע אנרגיות מטורפות בלהגן על מאחזים מבודדים והפקיר אזרחים ישראלים בעוטף, זה אנשים כמו יוסי דגן. כי בגלל אנשים כמו יוסי דגן, כל המערכת הפוליטית בימין יודעת איפה מרוחה החמאה. והיא לא מרוחה בלדאוג לאזרח הישראלי הממוצע. היא מרוחה בלדאוג לאליטה הדתית בהתנחלויות. ואחת הסיבות שהאליטה הזאת שרדה עד עכשיו, זה שהיא טובה מאוד - מאוד - בלמשוך אנשים לתוך הרשתות שלה. כן, גם אנשים שהרוב המכריע של הקהל שלהם הוא ליברלי מובהק. וזה בדיוק מה שעצוב בתמונה למטה.

⚠️היום בגדה: חיילי צה"ל עם גרביים על הפנים מתעללים בילד בן ארבע וחצי וילד בן שש בכפר אל-מוג'ייר. את האפרטהייד ילדים נירמלו גם מתנגדי נתניהו. אך הם מתעצבנים שלא נותנים להם לעשות מנגל בשבת.

ביסוד הסערות האחרונות על כפייה דתית בצה"ל ובכלל נעוץ חוסר כבוד יסודי כלפי דרך החיים החילונית. הם צריכים להתחשב; לא צריך להתחשב בהם. הגופייה שלהן (תמיד שלהן, ולא שלהם) היא ביטוי של ריקנות, של אין, של משהו שלילי, "לא צנוע" ושאר התעמולה הפטריאכלית שמאחדת דתות מדת הרפובליקה הרומית (גם בתרבות אלילית נשים מהשורה נדרשו להתלבש "צנוע") ועד לאיסלאם הקיצוני. זה השילוב הקלאסי של בערות ודיכוי גברי. נכון, אין איזו תורה גדולה בחולצת בטן, או גופיה, זו בחירת לבוש, אבל בוודאי שלא יותר עומק ברעלה או מטפחת. והאחרונות עם היסטוריה מסוכנת בהרבה. מאחורי אלה יש משהו עקרוני. הגופייה היא ביטוי של חופש, של מסורת - כן, מסורת! - שבה לאישה יש זכות על גופה, ולכל היתר יש גם זכות: להסתכל, או לא להסתכל. המסורת הזו מתפתחת מאות שנים, היא חדשה יחסית, ובמערב היא נופלת תחת הקטיגוריה של ליברליזם. קלאסי. כזה שגדל בבריטניה ובאירופה במאה ה-18, וזכה לעיגון סופי במהפכה האמריקנית. חירות, צדק, שוויון, זכות קניין, כבוד לאדם. הדת היא עניין פרטי יותר ויותר, ולא ציבורי. בהתחלה הרעיון הזה הוגבל רק לגברים מסוימים, ואז פרץ לכל השאר. הרעיון היה גדול מצביעות הוגיו, שרצו חופש רק לעצמם. ליברליזם - וההגנה החוקית והחברתית שלו על מהפכה מדעית ולאחר מכן תעשייתית - הוא סיבה מרכזית שאנחנו נהנים מחשמל. תוחלת חיים גבוהה. חופש מרעב מצמית. חופש ביטוי. פריצות הדרך הללו נעשו גם על ידי אנשי דת, אבל לעתים קרובות הדת הממוסדת החרימה את אלה מיד. או שרפה אותם על המוקד ( ע"ע כיכר קמפו די פיורי ברומא). מדינות שנטשו/לא אימצו ליברליזם הן אומללות, עניות, מדכאות ונטולות חופש (לפעמים הן לא עניות, אבל רק אומללות ודיקטטוריות) לעומת אלה שנחשבות יותר ליברליות. זה מתאם חזק מאוד. המערכת המדינתית - הביטוי מדינה מודרנית - נעוץ ברעיון של ליברליזם קלאסי, שרעיון הלאומיות הוליד ונולד ממנו. ומה קורה? אויביו הרבים, המתרבים, רואים עולם שלם שהשיח בו נוצר במערכת ערכים של ליברליזם. זה מאוד מפריע להם. הם חושבים שזה שיבוש יסודי. והם צודקים. זה אכן שיבוש של מסורות שאינן בנות 300 שנה, אלא אלפי שנים. אלה מסורות רעות מאוד. בין 0 ל-1000 לספירה, נניח, הצמיחה באירופה הייתה בערך אפס בגלל מלכודת מלתוסיאנית. העלייה בתוחלת החיים מ700 לספירה ל1400? כמעט לא קיימת. אפשר להמשיך. שיעור האנשים שחיים בדלות מוחלטת היה לאורך רוב ההיסטוריה כה גבוה, שרוב האנשים, לתוך המאה ה-18, מתו לפני גיל 50 (אם כי זו סטטיסטיקה מעט מטעה; העניין היה נעוץ בתמותת ילדים בינקותם, שהייתה ענקית). קפיצות הדרך של המהפכה התעשייתית לא היו קורות ללא המהפכה המדעית; והישגי שתי המהפכות זכו להגנה פוליטית - לא מושלמת, ולא תמיד - משיטות ממשל יותר ויותר ליברליות. מי שהחזיקו בתפיסה החדשה לא היו חילונים בהגדרה; רבים מהם היו אנשים שהלכו כל יום לבית תפילה. האמינו באדיקות באלוהים ורצו שילדיהם יתלבשו צנוע. אבל הם חשבו שאנשי הכנסייה או בית הכנסת לא צריכים לנהל את החיים הציבוריים. ושזה הרבה יותר מסוכן מגופייה. מי שמנהל אותם זו המדינה. במדינת ישראל הצעירה היו אנשים שלא רצו לשלוח ילדים ובעיקר ילדות לבית ספר. מסיבות של מסורת או כלכלה. העבירו חוק שאיים בדין פלילי. גם זה ליברליזם. הציונות נולדה כתופעה חילונית לאומית במובהק, כעלייה בחומה, מרידה ברבנים ובעסקני הדת. היו בה תמיד שומרי תורה ומצוות, והיא כיבדה את הסנטימנט הזה רוב הזמן, אבל כתפיסה היא היוותה את האיום החריף ביותר על המסד הדתי לבד מקומוניזם (שהיה איום חריף יותר). להרבה אנשים בישראל העכשווית והמחשיכה יש בעיה עמוקה להכיר בכך שהם נוסעים על כבישים שנסללו לעתים, במקור, בידי גדוד העבודה - קומונה סוציאליסטית של שוויון נשי גברי. בקיצור, יש פה מסורת ישראלית. מי שלא מכבד אותה, לא מכבד את עצמו ואת מורשתו. זו זכותו כמובן. שלא יכפה על אחרים ולא ימחק את ההיסטוריה. בתמונה: זיוה ארבל ז"ל, פלמ"חניקית (אגב, ממוצא טורקי) עם מכנסיים שהיו מביאות לה משפט צבאי אצל מפקדת מג"ל בצה"ל העכשווי. לשפוט אותן - זה לשפוט אותה.