Yaara Zered יערה זרד@YaaraZered
עכשיו כשיוצאים לעצמאות, כמה מילים למחנה הליכודי מסורתי שקולו מושתק.
הטור של פרופ' לימור סמימיאן דרש @DarashLimor ויערה זרד על הוויכוח סביב העצומה של פרופ' משה כהן אליה:
קראו ושתפו.
**מי באמת מגן על ריבונותנו: הגיע הזמן לדבר על המחלוקת שסביב העצומה**
כל כך הרבה נאמר לעניין העצומה של פרופ' משה כהן אליה או למען הדיוק, לא נאמר "לעניין". הרי הטיעון היחיד החוזר ונשמע נגד העצומה, הוא טיעון שקושר חלקי היסטוריה עם מחשבות תיאולוגיות על היהודי שאינו מבקש ריבונותו מאדם חיצוני. ובאופן די מפליא, הסתדרו כל המתנגדים עם משפטים חוצבי להבות כמעט זהים.
קשה שלא לראות שדווקא העצומה הזאת, שהייתה יכולה להיות אירוע איזוטרי לכשעצמו, מעוררת כזאת מחלוקת בתוך המחנה הלאומי.
תחילה, לדעתנו, ישנה הקבוצה הקבועה של "הימין שבימין" שלא רואה בסופו של דבר בנתניהו כאיש ארץ ישראל, שלא מוכנה ללכת עד הסוף להגנתו, אבל תמיד דורשת ממנו ומכלל המחנה הלאומי להגשים את המאוויים האידאולוגיים והפוליטיים שלה.
זו אותה קבוצה שלא מבינה שאת "המהפכה" הנוכחית ביו"ש לא עשו יוסי דגן, סמוטריץ' ואפילו לא סטרוק, עם הארבעה מנדטים בפועל שיש להם כיום. אלא גוש ה-68 שהצליח לגבש רה"מ בנימין נתניהו וההסכמה שלו לתת להם תפקידים מרכזיים כמו שר אוצר, שרת התיישבות ולקדם את התוכניות הללו בקרב הקואליציה. לכך, יש להוסיף את הקשרים העמוקים ויוצאי הדופן שהוא באופן אישי רקם עם טראמפ וממשלו, כך שהמדיניות הזאת מתקבלת ללא ביקורת משם.
אבל הימין הזה, אף פעם לא הולך עד הסוף עבורו.
כשהרחובות היו מוצפים בהפגנות קפלן למיניהן, ההפגנות היחידות שהם הסכימו לארגן היו בעד רפורמה משפטית. כשעלה נושא משפט נתניהו, הם עמדו על רגליים אחוריות, לא "לכלכך" את ההפגנה הטהורה עם האירוע הספציפי הזה. כאילו שהמשפט הזה איננו חזות כל התופעה של הדיקטטורה המשפטית והיעדר הריבונות האמיתית שלנו כאן.
בנוסף לפער הבסיסי הזה בהכרה ובהוקרה שלהם לנתניהו ולמדיניות שהוא מוביל, יש להערכתנו עוד שני טיעונים אמיתיים של המתנגדים, שלא נאמרו בצורה מפורשת:
אחד, הפחד האמיתי שלהם שאם יוטלו סנקציות על גורמי המשפט, אם יהיו חילופי ממשל בארה"ב, הם יהיו מושאי הסנקציות הבאים, ממש כפי שקרה בזעיר אנפין בממשל ביידן – שזה, אגב, טיעון לגיטימי, לו רק היה נאמר ולא נצבע באמירות תיאולוגיות פסאדו היסטוריות.
השני, טיעון שהיה יכול להגיע דווקא מן הזרם המסורתי, זה שד"ר אבישי בן חיים ידע לתארו היטב בספרו ישראל השנייה. בישראל הזאת, אין איבה או שנאה קמאית לבני פלוגתא מבית. בישראל הזאת, השכנת שלום-בית בתוך השבט היא ערך עליון. גם במחיר של עצימת עין כאשר מי מבני המשפחה יוצא מהמסגרת.
אבל האם הפתרונות המסורתיים הקלאסיים יכולים להתקיים במציאות שבה צד אחד דורס, כותש, מחליט, פוסק והצד השני נאלץ לכופף את ראשו ולהתנצל על עצם קיומו? מסתבר, שדווקא המחנה הזה, הליכודי, המסורתי, המזרחי, הגדול, המרכזי והמשמעותי בימין, דווקא הוא – בעד המהלך.
אז איך קרה שהפרקטיקה הלא שגרתית הזאת, של קריאה להתערבות חיצונית של הטלת סנקציות (מהלך כוחני משהו), מקבלת כזה חיבוק מהעם?
על זה, אף אחד לא מדבר.
כלומר, השאלה איננה רק האם אתם בעד או נגד העצומה. אלא, איך אפשר להסביר את הטיעון השטחי היחיד של מתנגדיה, מחד ואת התמיכה הכמעט גורפת של הציבור הליכודי בה, מאידך.
כדי להסביר זאת, נקפוץ לרגע לאירוע משמעותי אחר שהעסיק את המחנה שלנו לאחרונה. הבג"ץ נגד בן- גביר. רבים, ובצדק, התפעלו מהיכולות הרטוריות של עו"ד דוד פטר. השדרנים והפרשנים, התחרו כמעט ביניהם מי מצטט אותו יותר טוב, ומי מביא פאנץ' יותר מוצלח בסרטון קצר מאותן שעות רבות של מופע קולי.
אבל אם ננקה את החגיגה, ונשאל ברצינות, אז מה קרה בפועל? מה השורה התחתונה?
מלכתחילה, עם מינויו של בן גביר, אירוע שכמעט נשכח, נכתב הסכם בין השר בן גביר ליועמ"שית, כלומר יצאנו לדרך עם הסכם כניעה. מרגע שבן גביר לא עמד בו (מבחינתה), היא פנתה לבית המשפט. כעת, אחרי כל הדיונים, בית המשפט קיבל שוב גושפנקא להיות "הבורר" ביניהם ומחייב אותם לעמוד בהסכם. כלומר, האמירה שהשר הוא האינסטנציה האחרונה בקביעת המדיניות – לא התקבלה. קרי, הלכו אל בג"ץ כדי שיעגן את ריבונותו של השר ולא הצליחו. מה נאמר? הטיעון על היהודי שאינו מבקש את ריבונותו מהפריץ לא ממש מחזיק מעמד.
>>