איתמר

לאחר הטענות ליחסים פסולים בתיק: היועמ״שית תיפגש עם עו״ד קורב, סנגורו של נציב שב״ס קובי יעקובי | פרסום ראשון

מכתב של יורד מהארץ. אני עומד בנתב״ג, והדבר הכי כבד כאן זה לא המזוודה. השקילה עברה חלק, 22.8 קילו של חיים מקופלים בתוך פלסטיק קשיח. בגדים לחורף אירופאי, אלבומים שאי אפשר היה לזרוק, ושקית אחת של במבה לדרך, כי אי אפשר להיגמל מהסם הזה בבת אחת. אבל המשקל האמיתי, זה שגורם לי בקושי לנשום, הוא המשקל של הבגידה. לא הבגידה שלי במדינה-אלא הבגידה של המדינה בי. תמיד אמרו לנו ש״אין לי ארץ אחרת״. גדלנו על זה, שרנו את זה בטקסים, האמנו בזה כשרצנו על הג׳בלאות. אבל בשנתיים האחרונות, המשפט הזה הפך מאקסיומה לאיום. ״אין לך ארץ אחרת? יופי, אז אתה שבוי שלנו. תאכל את מה שאנחנו מבשלים, תשלם את החשבון, תספוג את היריקות בפרצוף, ותגיד תודה שאתה חי״. אז זהו, שאני לא רוצה רק ״לחיות״ במובן של דופק ונשימה. אני רוצה לחיות בלי לפתוח את הטלפון בבוקר בהתקף חרדה. אני רוצה שהילדים שלי לא ידעו להבדיל בין ״בום של יירוט״ ל״בום של נפילה״. אני רוצה להפסיק להרגיש פראייר. פראייר שמשלם מיסים לממשלה שבוזזת אותו, פראייר שעושה מילואים בזמן שאחרים רוקדים על הדם שלו באולפנים, פראייר שמתעקש להיות דמוקרט במדינה ששכחה מה זה אומר. חברים שואלים אותי ״איך אתה יכול לעזוב עכשיו?״. התשובה היא שאני לא עוזב ״עכשיו״. אני עוזב כבר שלוש שנים. עזבתי קצת כשהעבירו חוקים הזויים, עזבתי עוד קצת כשהפקירו את החטופים, ועזבתי סופית כשהבנתי שהרעש הזה בראש שלי, הזמזום התמידי של דאגה וכעס, הוא לא גזירת גורל. הוא רעל. ואני חייב ניקוי רעלים כדי להציל את המשפחה שלי. יש בזה משהו ציני, אני יודע. ללכת לחיות במקום שבו הצרות כתובות בשפה שאתה לא מבין, אצל אנשים מנומסים מדי שלא יבינו לעולם מה זה ״אחי״ ומה זה צפירה ביום הזיכרון. אני אהיה שם הזר, המהגר, זה עם המבטא. אבל לפחות שם, כשאני אלך לישון, אני אדע שאף שר לא מתכנן לי על הבוקר עוד כאוס מתוכנן היטב. השקט הזה הוא מצרך יוקרה שבישראל פשוט אזל מהמדפים. אני מסתכל על הדיוטי פרי. הכל רגיל, אנשים קונים בשמים כאילו אין מחר, והאירוניה היא שאולי באמת אין. אני אוהב את המקום הזה אהבה שורפת, חולה, אובססיבית. ודווקא בגלל שאני אוהב אותו, אני חייב ללכת. כי אם אני אשאר, האהבה הזאת תהפוך לשנאה, ואת זה אני לא מוכן להרשות לעצמי. אני לוקח את הדרכון. הוא נשאר בכיס הפנימי, קרוב ללב. אני לא זורק אותו. אני לא מוותר על האזרחות. להפך. אני שומר עליה כמו על נשק יום הדין. שידעו כולם, ושידעו גם אלו שיושבים שם למעלה בירושלים וחושבים שנפטרו ממני: אני אבנה חיים חדשים, אני אירגע, אני אשקם את הנפש. אבל ביום שיהיו בחירות, אני אעלה על המטוס הראשון חזרה. אני אעמוד בתור, ואני אשים את הפתק שלי. אני אחזור להצביע, לא בשביל לנצח אותם, אלא בשביל הסיכוי הקטן, השברירי, שיום אחד המקום הזה יחזור להיות בית שאפשר לחיות בו, ואז אולי, רק אולי, אני אוכל לחזור באמת.

יהודים ירו למוות בשני פלסטינים בכפר קריות בשומרון

ראש ממשלה ראוי היה מוציא הערב הודעה ברורה, חדה וחותכת שמגנה ומתנערת מהעבריין שתקף הערב ראש ממשלה לשעבר ונשיא עליון לשעבר, ניצול שואה בן 92, ועשה זאת תוך שהוא צועק את שמו של ראש הממשלה. ראש ממשלה ראוי היה מוציא. שלנו פשוט ישתוק.