
מלכה כהן
23.4K posts








קצת פרופורציות: אל מול כ-20 טילים ששוגרו מאיראן לישראל ביומיים האחרונים, חיל האוויר הטיל באיראן כ-650 חימושים מדויקים ביותר מ-400 תקיפות. אנחנו שוברים להם את העצמות, זאת עובדה שממש ניתן למדוד אותה אמפירית. אל תיפלו למלכודות התעמולה של התבוסתנים.


ומי יציל אותנו מידיו?






















1039 מילה: מכתב לאחיי החרדים. אני אשתדל להיכנס לנושא הזה בעדינות, עם כל הכבוד הראוי והנכון, כדי שאולי, דבריי יישמעו במקומות הנכונים וייכנסו ללבבות. בלי ביקורת, בלי התנצחות. תהיות ברומו של עולם. אני אנסה, באמת אשתדל, להגיד את דבריי בנחת, בחכמה, ברוגע, בטוב ובאמת. אני שחצן, חוצפן וגאוותן, לחשוב בכלל שיש לי את היכולת להיכנס בין ההרים המתרסקים אלו באלו בתורת הציבור הטהור. לכתחילה, אלפי הד"ל במנשה, לא הקדשתי את חיי ללימוד התורה, ואני עפר לרגלי כל לומד, בין קטן ובין גדול, לא יכול ולא בא לתת תוכחה, ביקורת או דברי שטנה נגד הקהל הקדוש, שבט לוי. אני לא חשוב, יכולותיי, ידיעותיי, יריעתי, השגותיי, כרסי הכמעט ריקה בלימוד התורה הן כאין וכאפס אל מול כל אחד מתינוקות של בית רבן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אצל ת"ח, אברכים, ומחזיקי התורה. יתר על כן, החוצפה שלי לדבר על ק"ק מחוץ לקהילה, בלי לחיות, לחוות, להכיר, להיות ולדעת את הניואנסים שהופכים את החרדים והחרדיות, היא בלתי תשוער. אני יכול רק לקנא באהבת התורה, ביראתה, בדיקדוקיה הרבים, באוקיינוסיי הידע התורני שיש לציבור הקדוש. ישנם הרבה מחבריי הדתיים שיסלדו מצורת ההתרפסות, אבל אין כאן גרם של ציניות, ואף אחד לא מעניין אותי כרגע, מלבד קהל שומרי האמונים. חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים, מודרנים וצו"לניקים, שטריימל וקנייצ', בכל גווני השחור. ** אחיי, אוהבי התורה ושומריה, ההוגים בה יומם וליל, מחנכים ומתחנכים, בחורי ישיבה מתוקים מדבש, אברכים מקדישי חייהם למען לימודה, ביתם, נשותיהם הצדקניות שמחזיקות בעבודה, משפחה ובית, אשמח שתפתחו את הלב ותקראו. העובדה היא שעם ישראל בארץ ישראל. ארץ שהשם נתן לנו. הבטיח לאברהם, יצחק ויעקב. ארץ אשר עיני ה' אלוקך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. אלפיים שנים כמהנו, השתוקקנו, רצינו, בכינו, שמרנו, וידענו שנחזור. הקב"ה הטוב החזיר את עם ישראל לארצו. קיבץ את רוב הגלויות. בנה את ירושלים. וכי כל זה לא משנה? לא חשוב? לא אהוב? לא קיים? לא מעניין? מקבל התעלמות דתית מוחלטת רק בגלל חבורת כופרים שהשתלטו לנו על המדינה? איפה אהבת ארץ ישראל של הציבור הקדוש? לא מדינת ישראל. ארץ ישראל. זו של הרש"י הראשון בתורה. איפה האהבה של הק"ק לאדמתה? איפה ההשתוקקות של בני ישראל לרגבי אדמתה? לקיום המצוות התלויות בה? מצוות שאינן קיימות בגולה. מצוות שהפכו מאותיות גוססות וריקות, שנלמדו בפולין, צנעא ובודפשט, הפכו לחיים של שמע ישראל בגוף, הארץ הטובה שהשם נתן לנו. התגשמות דברי הנביאים בדורנו אנו. התגשמות כל הברכות. התגשמות כל הטוב שהשם הבטיח. התגשמות שמשה יכול היה רק לראות, הרמב"ם לבקר, ותלמידי הבעש"ט והגר"א לבקר. כל הגמרא, כל המשנה, כל התורה שבעל פה, כל התורה שבכתב, כל הפרד"ס מתקיים בדורנו אנו. נכון, התחלה כואבת וקשה, אבל גולו עיניכם וראו מה טוב השם, שנתן לנו את הכל. ואיפה אהבת ישראל? החיבור העמוק בין האחים שנועד להגן? איפה עובר לעשייתה? איפה "האחיכם יצאו למלחמה"? איפה הרמב"ם על הארץ הקדושה ומלחמות המצווה? איה שבט לוי, מחזיקי ארון הברית ולוחמי יהודה המכבי? היכן נעלמו נוקמי מעשה דינה ומקהלות בית המקדש? הסייפא שטבועה ברוח שבט לוי, נשמטה במהלך 2000 שנות גלות, והפכה לספרא בלבד. איפה שבט לוי? איפה הלוחמים שלנו? איפה מתתיהו? איפה הלוחמים הצדיקים, שנלחמים את מלחמות ה' בכל מקום ובכל דור? מענדל ראטה המתוק, החסיד הלוחם, היהודי השלם, הלוחם בצבא השם, שפאותיו נוגעות ברצפה במצב שתיים, לבוש מדי זית, כיפה שחורה גדולה, עדין נפש ולוחם עז רוח, מתגבר בגיל וגובר אתגרים, כובש לבבות ומבצרים, מלא ביראת השם ואהבת ישראל, צדיק שמחייך ברוח גבורה, כתב בלב קדוש שהוא ראה גולנצ'יק, והבין אותו. הוא התחבר אליו מעבר לדיבור. הוא הרגיש את כל שעבר עליו. הוא ראה אותו עין בעין. הוא שווה לו. הוא אח שלו על מלא. הוא לא מעליו או מצדדיו. הוא לא לומד תורה למענו. הוא לא מת באוהלה של תורה, הוא חולק את אותו האוהל, עם אותו אבק, ואותה מיטה לא נוחה, ואותן שעות חסרות שינה, בלימוד ובאימון. וכן כתב: "אני מצהיר בכל לב שהנני מוכן למסור את נפשי בשביל עמי. אני מצהיר מעומק ליבי ונשמתי שנשבעתי לעשות את כל מה שאוכל בשביל לרפא את שברי ליבו של העם שלי. ואני מצהיר בכל לב ונפש שהנני מחובר בכל נימי נשמתי אל בני עמי ישראל, ויחד איתם אני רוצה לעשות את המסע שלי כל ימי חיי. לאורך רוב הטקס עצמתי את עיניי ורטט אלוהי אינסופי עבר בי. חשבתי על אותם יהודים בודדים שדמיינו לפני מאה שנה שהגיע הזמן להקים מדינה ליהודים, עם צבא משלו, ושפה משלו. והם לחמו במחתרות, ונשבעו אמונים לבני עמם, ובתוך מעמקי גלות אירופה שרו את שיר התקווה, שהפיח בהם את תקוות הדורות מחדש. ורוח השכינה שרתה בי כאשר שרתי את שירת התקווה יחד עם חבריי. ודמעתי כאשר קצין ששיכל את אחיו במלחמות ישראל הדליק אבוקה לזכר חללי מלחמות ישראל. ורטט קודש עבר בליבי כאשר לראשונה שילבו בטקס ההשבעה את שירו הנצחי של רבי שלמהלע ז״ל, ממקומך מלכינו תופיע. ולא היה לי כל ספק שכל אבות אבותיי בגן עדן היו עימי וליוו אותי בכל צעד ושעל. ואין כל ספק בנשמתי שמלאכי מעלה סובבים ועוסקים בסלילת דרך הגאולה לבני ישראל דרך סיפורה של חטיבת חשמונאים הקדושה והיקרה. אני מצהיר אני מצהיר, ועודני מצהיר ואמשיך להצהיר. כי אין באמת דרך אחרת לתיקון ורפואת ליבו של העם היהודי. זוהי הדרך, ורק מפה נסלול את דרכינו אל חזונו העתיק והשלם של עם ישראל לדורותיו, חזון האהבה והשלום".. מענדל הבין. הוא רואה את הגאולה. נגולה הגלות מעפעפיו. עם ישראל בארצו, עם צבא של חשמונאים. צבא של אחים. צבא של יהודים בכל הגוונים. ומנדעל לא הוריד את הכיפה. לא שינה דרכיו. לא שנה ופירש. צר לי בצורה העמוקה והרחבה ביותר, שטובי בני ישראל לא לוקחים חלק בגאולת ישראל. צר לי שהציבור הקדוש הפריד בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, בזמן שפעמי משיח כאן ממש. ונכון, זה לא מושלם. אחרים שולטים בנו. אבל הם לא שולטים ברוחנו. הם לא שולטים ברוח תורת ישראל סבא. הם לא שולטים ברוח היהודית שנטמעה עמוק בתוך כל אחד ואחד מכם. רק אתם שולטים בה. רק אתם יכולים להחליט. רק אתם יכולים להתגדל ולהתקדש בתוך ישראל ואת ישראל, בתורה, במעשים טובים, בחסדים, ומעל הכל – ביצירת האומה היהודית הגדולה והאדירה שחייבת להיות פה בארץ ישראל. וְזָֽכַרְתָּ֙ את ה' אֱלֹקיךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה. שכחתם? השם נתן לכם את הכוח לעשות חיל, להקים את בריתו – לרשת את ארץ אבותינו. בכוח. בחיל. יש לכם את התורה. היא לא תיעלם ותתמוסס, ההפך. היא תלך ותגדל, תפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה. עכשיו הזמן להקים את ברית השם, את ברית שבטי ישראל. את כוח נשמת שבט לוי. ללכת בכוחכם זה, ולהציל את ישראל בגוף, בנפש ובנשמה. בתמונה: מענדל ראטה המתוק.
























