rogel alpher

כשרני רהב קורא לי מתוק אני מרגיש משהו רירי מזדחל לי על הגוף. כשהוא עושה את זה פעמיים אני קולט שהוא מתייחס למישהו אחר. twitter.com/rahavran/statu…

הטור של רוגל אלפר . עמוד אחורי הארץ חג פסח שני. זה המאמר שקראתי ראשון הבוקר. בכותרת בפרינט " חג שמח, למרות החורבן". תקראו, תבינו. את גודל האסון שנפל על החברה בישראל.

@DrobRotem רצו לי הרבה אבל אז בתגובות ראיתי שהרבה בוחרים אלבומים מוערכים אך פחות במיינסטרים וידה ידה ידה תזכורת מספר מיליון שלפני הכל, רוגל אלפר גאון

רוגל אלפר חשוב ביותר. גם אני צפיתי במופע המופרע של טראמפ בכנס מיאמי , והייתי המום מהדעיכה הקוגניטיבית של הנשיא שקובע גורלם של הישראלים. רוגל אלפר בין היחידים בתקשורת אצלנו שהבין כי הקטעים האלה קריטיים לחיינו יותר מההכרזות "האסטרטגיות" שלו, ורוב הפרשנים התעלמו. הכותרת היא העיקר.

רוגל אלפר, "אני במקלט תקני למחצה וטראמפ ופיקוד העורף מסתלבטים עליי" ofra-offer-oren.com/2026/03/20/%d7…

מי שרוצה משהו מרגיע. טור הטלוויזיה הקומי של רוגל אלפר "המדריך המלא לפאנליסטים". ישראל היא גן עדן עבורם והמלאי רק מתרבה ומציף אותנו. משאב טבע בניסוחו של אלפר. החלק הקל במדריך, להקפיד על מסר פשטני, שדוף. להגיד רק מה שנאמר אלף פעם. הנאה מובטחת.

רוגל אלפר בטורו הבוקר: סא"ל (במיל') מרקו מורנו הודיע לאיילה חסון, "בצורה הכי פחות נוקבת, כי אנחנו יושבים באולפן תקשורת", כי "יש חלקים בתקשורת הישראלית שהם פשוט פושעים. הם פשוט פושעים". לדבריו, כל ביקורת על ניהול המלחמה מייצרת מציאות "פייק". ככה זה נראה. כל ערב. שעתיים. באישור הנהלת תאגיד השידור הציבורי. על חשבוננו.

רוגל אלפר הבוקר.

טור הפרשנות של רוגל אלפר מפרק לגורמים את הזרמים התת קרקעיים של השיח האיראני. פרשנות ישראלית שהיא בעצם פרופיילינג אורינטליסטי כאילו איראן רמאים במהותם בתהליכים דיפלומטיים ואינם מכבדים הסכמים, וישראל "תמימה , ישרה , הגונה".

הפודקאסט המלא עם רוגל אלפר @rogelalpher על ישראל שמעציבה אותו, על התקשורת הישראלית ״ החדשה “ , הקריירה המוסיקלית ועל בנו יותמי בן 30 המאובחן אוטיסט . youtu.be/N0AWO9sC3vg

רוגל אלפר עורך חשבון נפש לאומי ואישי. הפודקאסט המלא ביום חמישי

רוגל אלפר חשוב הבוקר . זאת אינה פרנויה של עיתונאי חופשי בישראל. haaretz.co.il/opinions/2026-…

לכל אלו שמתכוננים לבחירות בישראל וחושבים במונחים של מערכת בחירות רגילה, ובסופה יום בחירות, ספירת קולות והכרזה של ועדת הבחירות המרכזית על המנצח בבחירות והרכבת ממשלה שתמשול לאורך ארבע שנים… צר לי, אתם חיים בסרט וכדאי שתחשבו שוב! בחירות, גם אם יהיו, לא יתקיימו במתכונת המוכרת לכולנו. התסריט הזה אולי נראה לחלקכם דמיוני ומייאש, אבל לדעתי הוא מאוד קרוב למציאות וכדאי שתקחו אותו בחשבון. קיראו את המאמר של רוגל אלפר הבוקר ב״הארץ״ 👇🏻

רוגל אלפר. שורת הסיום: מעניין כמה מהחדשות אצלנו הן פייק ניוז.

האירוניה מתה: אויב הליברליזם והחילוניות מבכה את סגירת מסעדת השרימפס האהובה עליו סופשבוע עם יעקב ברדוגו, ערוץ 14 רוגל אלפר-הארץ מפעל חייו של התועמלן־עסקן יעקב ברדוגו הוא הרס התרבות הליברלית בישראל. הוא מצליח בזה מאוד. מסעדת "מאנטה ריי", שעל סגירתה נודע השבוע, הייתה מסמלי התרבות הליברלית הזאת. מסעדה לא כשרה שהגישה שרימפס, קלמרי ומולים באווירה קוסמופוליטית, נטולת כל צביון יהודי או פטריוטי. יפואית־ערבית הרבה יותר מיהודית. והנה מתברר שמחרב הליברליזם ברדוגו סופד לסמל הליברליזם "מאנטה ריי". "משהו מת בנו", קונן. "משהו נשרף לנו". הוא לא מדבר על מאחז בשומרון וגם לא על מוצב בחרמון הסורי. הוא מדבר על מקדש שרצים תל אביבי. בכלל, ברדוגו סיפר כי הוא "אוהב את תל אביב" ואף חי בה. לא בשומרון ולא בירושלים, ליד הכותל או הר הבית. הוא מקדיש את חייו להשמדת כל הערכים שתל אביב מייצגת, ובו בזמן אוהב אותה וחי בה. ולא לבית הכנסת הוא הולך כדי לנקות את הראש אלא למצוץ מולים ספוגי חמאה ויין לבן מקונכייתם, בעודו ישוב על המרפסת, משקיף אל הים עם כוס בירה, נהנה מהנורמליות והשפיות שיש לתל אביב להציע, ומתכנן מהלכים למחיקתן. כן כן, "מאנטה ריי" הייתה "הפינה הכי כיפית שלי", אמר. "לפחות פעם־פעמיים בשבוע", מיום פתיחתה ובמשך שלושים שנה. הפינה הכי כיפית שלו היא הדבר הכי רחוק מביביזם־כהניזם שיש. "הרבה מאוד מהפרשנויות שלי בתקופת גלי צה"ל" שידר משם, אמר. ההפיכה המשטרית הדתית־פשיסטית שודרה בשידור חי ממעוז הליברליזם. "מפעל מדהים", לא פחות, כך קרא למסעדה הזאת, שרוב רובם של חברי הממשלה הנוכחית מחרימים בשנאה יוקדת. ואולם ברדוגו הכי אהב לשבת דווקא שם, עם הקפלניסטים והתיירים הלא יהודים, מוקף בשנואי נפשו, אויביו האידיאולוגיים המרים ביותר. מעניין, לא? ובאיזו טבעיות סיפר על כך. בלי לחוש בעצמו בצרימה, בדיסוננס הברדוגואי. משל אין כאן שום סתירה, דבר אינו מחייב הסבר. כאילו אין שום סיבה שמפעל חייו יהיה תואם לאהבת חייו. זה מעיד על השטחיות, הציניות והאופורטוניזם של האיש, אבל מעל לכול על חוסר הרציונליות שלו. הוא בכלל לא מבין שהוא מחרב את מה שהוא אוהב. עד כדי כך קהה ועילגת מחשבתו. כאילו שיום בהיר אחד אספר לכם בנונשלנטיות אגבית שפעם־פעמיים בשבוע אני נרגע בקפה האהוב עליי בקדומים, ולא אבין למה גבותיכם מתרוממות.

רוגל אלפר היום. הדיקטטורה כבר כאן. "זה קורה ברגעים אלו ממש. כולנו נתיני דיקטטורה בהתהוות. צופים בהשתאות,באין אונים,בעצב ובזעם בפירוק הדמוקרטיה...לכאורה עדין מחזיקים מעמד. ולראייה "הארץ". אבל כמה זמן יחלוף עד שהארץ יוצא אל מחוץ לחוק...הם הרי לא יעצרו בגל"צ"haaretz.co.il/gallery/televi…

טור מדויק של רוגל אלפר הבוקר. מדויק. תם משפט נתניהו. haaretz.co.il/gallery/televi…

“אני פוחד על עמיתי גיא פלג. הגיע הזמן שכל הציבור הליברלי בישראל יפחד עליו”!:

**לא החטופים, ההתנגדות לנתניהו גרמה לשמאלוב־ברקוביץ' לבכות / רוגל אלפר, הארץ** הרגע שבו יוליה שמאלוב־ברקוביץ' פרצה בבכי באולפן ערוץ 14 כשדיברה על נתניהו ראוי להתעמקות. הוא שופך אור על העלבון הביביסטי בעקבות קריאות הבוז לבנימין נתניהו בנאום ויטקוף בכיכר החטופים. לפני כשנה מונתה למנכ"לית "חדשות 13", שם ניסתה ליישם מדיניות של השתקת ביקורת נגד הממשלה בטרם הודחה בעקבות מאבק עובדים. ברזומה שלה יש גם כהונה כחברת כנסת מטעם קדימה, יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והקמת ערוץ 9 לציבור הדובר רוסית. יש לה כוח, כסף וכבוד. היא המיינסטרים. ובכל זאת, ביושבה באולפן ערוץ 14 ביום חמישי שעבר סיפרה ש"יצא לה" להקשיב קצת "לתקשורת המיינסטרים". לא מפני שבעיניה ערוץ 14 אינו מסווג כזרם מרכזי. הוא הרי מייצג את "העם". ב"מיינסטרים" כוונתה: חופשית. והיא דיווחה, שב"תקשורת המיינסטרים" הודו לכולם חוץ מלנתניהו. ומפני שלא הודו לו פרצה בבכי. ״אני רוצה להגיד פה, מעל הבמה הזאת" (כלומר, לא במת "המיינסטרים", לא כיכר החטופים), הכריזה בפאתוס, "שאנחנו זכינו בראש ממשלה לא לחיץ". וכאן נסדק קולה. דמעות נקוו בעיניה. "תאמיני לי, יש לי כמעט דמעות בעיניים", התוודתה. ולא כי חשבה על סבל החטופים ומשפחותיהם, אלא כל זאת כי חשבה על הסבל של נתניהו. ומן הסתם גם של אשתו שרה ובנו יאיר, שהרי הסבל של ראש הממשלה לעולם אינו מנותק מסבלם, ומהסבל של שמאלוב־ברקוביץ' עצמה, שגם היא נראתה מיוסרת למדי לנוכח העוול לנתניהו ב"תקשורת המיינסטרים". לא, היא לא יכלה לסבול את זה. זה קשה מנשוא בעבורה. כה קשה, עד שלא יכלה להמשיך לדבר ונאלצה להפסיק, בניסיון להרגיע את סערת רוחה. לא בגלל העוול שנעשה לחטופים, אלא בגלל העוול שנעשה לראש הממשלה. ומה העוול? אפשר לחשוב שמדובר בשלילת קרדיט שמגיע לו. אבל לא. העוול גדול לאין שיעור. "אני מציעה לכל אזרח ישראלי", המשיכה בקול רוטט ובעיניים לחות, "לקרוא את הספר של הבנאדם הזה, 'ביבי: סיפור חיי'". כמו הספר האדום הקטן המלא ציטוטים של מאו, שהיה כדאי מאוד לכל אזרח סיני לא להיתפס בלעדיו בתקופת מהפכת התרבות. "במיוחד למתנגדים", הדגישה. לעת עתה זו בגדר המלצה בלבד. העוול הוא המיאון להצטרף לפולחן האישיות לנתניהו, לכת המעריצים הסוגדים לו. העוול שנעשה לנתניהו הוא עצם ההתנגדות לו. "אני", הצהירה, "אזרחית גאה על זה שיש לנו ראש ממשלה שמצליח לעמוד בלחצים מטורפים מהבית". כלומר, בלחצי "תקשורת המיינסטרים" והציבור שהיא מייצגת, שמסרב להצטרף לכת הביביזם, שעיקריה פרושֹים בספר הקודש "ביבי: סיפור חיי". גדולת נתניהו, בעיניה, היא מאבקו במתנגדיו מבית. באלה שצעקו לו "בוז" בנאום של ויטקוף. ה"בוז" הוא עלבון מפני שהוא מייצג אי־הסכמה, סירוב לסגוד לביבי. והביביזם אינו יכול להסכין עם כופרים. מחלוקת פוליטית מביאה ביביסטים לדמעות. הם זקוקים למה שהם מכנים "אחדות", שאיננה אלא הסכמה פוליטית מקיר לקיר: כולם ביביסטים שחושבים אותו הדבר. כי כשבן העם שלהם לא מסכים איתם, זה נראה להם כמו כתם שמטמא את העם כולו. יוליה שמאלוב־ברקוביץ' בכתה מפני שדמוקרטיה מעציבה אותה עד בלי די.

יעידו מכריי שאני אופטימיסט בלתי נלאה אבל אני מתחיל לאבד תקווה בעתידנו כאן. שחור על גבי לבן.

טראמפ לא יציל את ישראל מהכהניזם אפילו יישום המתווה שהציע נשיא ארה"ב לא יחזיר את הרעיון הכהניסטי למרתף הפוליטי  רוגל אלפר-הארץ בימים אלה מונח לפתחם של מתנגדי הממשלה פיתוי גדול להאמין, שהנשיא דונלד טראמפ מציל את ישראל מעצמה. ואמנם, אם יצליח לכפות על בנימין נתניהו לחתום על המתווה שהציג ואף לבצע את שלביו הראשונים — על מעבר לכך אין טעם לתלות תקוות — יימצא טראמפ מונע מהממשלה להפקיר את חטופיה, לכבוש את הרצועה תוך המשך הרג המוני של אזרחים עזתים ולשמר מלחמת נצח מטעמי הישרדות פוליטיים. כפי שכבר מנע, זמנית, את סיפוח הגדה. המניעה הזו היא כמובן צו מוסרי עליון, אבל המחשבה שיש בכך כדי להציל את ישראל מעצמה היא נאיבית ומנותקת מן ההוויה הישראלית. שכן, בדיוק כפי שטענו מתנגדי הממשלה שחמאס זה רעיון ורעיון אי אפשר להשמיד, כך עליהם להודות שגם הכהניזם הוא רעיון. רעיון שהוצא אל מחוץ לחוק בישראל. רעיון שבמשך עשורים הוחרם בכנסת ובתקשורת הישראלית ובציבוריות הישראלית. רעיון שרוב הציבור כאן נתקל בו במשך תקופות ארוכות רק בדמות מופעי גרפיטי "כהנא צדק" מרוססים על גשרים, במעין אקט התרסה מחתרתי של קבוצה פוליטית חלשה ונרדפת, על סף הכחדה. רעיון שבימים אלה שולט במדיניות ממשלת ישראל ובאמצעותה במדינה, ושנפוץ למדי גם בתקשורת ולגיטימי לחלוטין בשיח הציבורי. מתברר שגם את הרעיון הכהניסטי אי אפשר להשמיד. הוא חי וקיים ובועט ומושל בכיפה. ואפילו יישום מתווה טראמפ — החזרת החטופים, נסיגה מעזה וסיום המלחמה (הבה נהיה אופטימיים ונניח שכל זה יקרה) — לא יחזיר אותו למרתף הפוליטי המנודה, מתחת לאחוז החסימה. הכהניזם כאן כדי להישאר. הוא ספוג עמוק בד־נ־א הישראלי. הדה־הומניזציה של פלסטינים — שמכשירה הרג המוני של אזרחים בואכה רצח עם — היא חלק מהאוויר התקשורתי שהמיינסטריים הישראלי שואף לתודעתו מדי יום. האדישות המוחלטת בואכה תמיכה שקטה למנגנון האפרטהייד הגזעני והאכזרי בגדה, כמו גם ההסכמה שבשתיקה בואכה תמיכה נלהבת באלימות המתנחלים, הן חלק בלתי נפרד מהמנטליות הישראלית. האמונה באל העליונות היהודית ששומר באופן אישי על יהודים (למשל, חטופים במנהרות) ושהבטיח להם בלעדיות על הארץ, שיש לאכוף בדם, רווחת מאוד גם בקרב ישראלים המוגדרים "חילונים". אמונה דתית פונדמנטליסטית חשוכה מתפשטת בארץ כאש בשדה קוצים. כשהיא השקפת העולם של החיילים, היא מדרבנת אותם לפשעי מלחמה. כשהיא השקפת העולם של חרדים, היא מדרבנת אותם לראות את חייהם כשווים יותר מחיי אפיקורסים. בשני המקרים היא ממחישה את התהום הנפערת בין ישראל למערב, חוץ מאמריקה של טראמפ. כי טראמפ ותומכיו הם פשיסטים שסבורים שהנשיא הוא שליח האל. טראמפ לא מסוגל להציל את ישראל מעצמה, ולא רק בגלל השתלטות הכהניזם, אלא כי הוא עצמו לא עדיף בשום צורה על פני אחרון הכהניסטים, ומניעיו לסיום המלחמה נובעים מהפרעת אישיות ואינטרסים כלכליים. והוא האב הרוחני של ההפיכה המשטרית ששואפת לכונן דיקטטורה. ישראל לא תחלים ותחזור לשפיות עם החזרת החטופים. כהניסטים "רכים" כבנט וליברמן לא יובילו איזה תיקון מוסרי גדול. כדי להחלים ולחזור לשפיות היא צריכה לעקור מעצמה את הכהניזם — הרעיון שבלעדיו, לדעתה, היא אבודה.