EB84
694 posts



The Frenchie death was the most disappointing thing of the season. Homelander kills Frenchie in a lighthearted way? Seriously?









מבט לאחור - מה למדנו על תהליכי קבלת ההחלטות של טראמפ? יותר משבעה חודשים חלפו מאז חזר טראמפ לבית הלבן במסע קאמבק שהדהים את העולם. זו הייתה כהונה סוערת והיא רחוקה מאוד מלהסתיים, וכבר בחודשים הראשונים היא סיפקה לנו שפע של הפתעות וטלטלות. בהתאם, אני חושב שאפשר ולענ"ד ראוי רגע לעצור ולראות מה למדנו על האיש, כולל "בחינה מחדש" של כמה מהנחות היסוד שלנו (כולל שלי) לגבי טראמפ, ובאופן ספציפי לגבי תהליכי קבלת ההחלטות שלו בזירת החוץ. נתחיל בהנחות יסוד שישמשו אותנו כגבולות גזרה: מחד גיסא, אני לא מקבל את הטענה שלטראמפ יש רציונליות של רולטה, שאצלו "הכל תלוי באיזה צד הוא קם בבוקר" ומה מצב הרוח שלו, כי באופן מובהק יש בגישה שלו סממנים של עקביות - ובוודאי מי שעוקב אחריו במשך שנים מזהה אותם. מאידך גיסא, אני גם לא חושב שהוא משחק שח בשלושה מימדים ומתכנן שלושה עשר צעדים קדימה, בין היתר כי הוא בעצמו מראה דינמיות וגמישות מחשבתית רבה: החל מהשינויים התכופים מול אוקראינה, דרך הדיאלוג עם סין ועד הצעותיו לעתיד רצועת עזה (ובקדנציה הקודמת, החלפת "עסקת המאה" ב-"הסכמי אברהם"). באופן קונקרטי יותר, ובהתמקד בזירת החוץ, אני חושב ששבעת החודשים האחרונים מספקים לנו ארבעה וקטורים מרכזיים באופן החשיבה של טראמפ. לא מדובר בהכרח בעקרונות "קשיחים" או קווים אדומים שלאורם טראמפ פועל: אני אוהב לחשוב עליהם כמו על מגנטים שמנווטים את הנשיא - ובעקבותיו את ארה"ב כולה - לכיוונים שונים (וראו תמונה). הווקטור הראשון הוא ייחוס חשיבות עצומה לאופטיקה, לנראות של דברים. זה נכון גם להצלחות (למשל עצם הפגישות עם מנהיגי עולם, בעיקר יריבים) אך גם לכישלונות (תמונות מעזה). אפשר לטעון שיש מידה רבה של ציניות בווקטור הזה, שתמונות קשות מפריעות לנשיא "כי זה נראה רע", אך אני טוען שהדבר כן משפיע עליו ברמה הרגשית, גם אם לא באופן קטגורי (וראו מיד). כלומר, זה שטראמפ מעוניין לראות את הסבל בעזה (או באוקראינה) מסתיים, זה עוד שיקול בתהליך קבלת ההחלטות התועלתני שלו, ולא בהכרח "קו אדום" שהוא יעשה הכל כדי לאכוף אותו. באופן דומה, הרצון של טראמפ שלא להיגרר למלחמות - שעשויות להסתבך ו-"להיראות רע" - לא מהווה "קו אדום" שמונע כל הפעלת כוח, בעיקר אם ניתן להפעיל כוח ו-"להיראות טוב", וראו מבצע עם כלביא. הווקטור השני הוא מאמץ מתמשך למקסם משאבים, בין שהם צבאיים (ומכאן התמיכה בהתעצמות הצבאית של ארה"ב), כלכליים (החל מהניסיון להחזיר עליונות תעשייתית ועד הרטוריקה לפיה ייבוא משמעו "הוצאת כסף") וכמובן חומריים (הסכמי המינרלים עם אוקראינה וקונגו). כל שיח ההתפשטות הגיאוגרפית בחצי הכדור המערבי - סיפוח קנדה וגרינלנד והשבת תעלת פנמה - מתכתב עם הווקטור הזה, שמבוסס על תפיסה ריאליסטית לפיה עוצמה (והמשאבים המאפשרים אותה) היא מוצר סופי, ובתחרות האסטרטגית מול סין ומדינות אחרות מדובר לעתים קרובות במשחק סכום-אפס. הווקטור השלישי הוא כבוד וזהירות מול מנהיגים שטראמפ תופס כדומים לו, או שהוא שואף להידמות להם. הדוגמה המובהקת ביותר היא נשיא רוסיה פוטין אבל לצידו ניתן למנות גם את נשיא תורכיה ארדואן, מנהיג צפון קוריאה קים, יורש העצר הסעודי בן סלמאן וראש ממשלת ישראל נתניהו. בשעה שיש הבדלים עצומים בין המדינות שבראשן עומדים האישים האלו, המכנה המשותף להם לדעתי הוא גישה אינסטרומנטלית מאוד ליחסים בינלאומיים - תן וקח, יד רוחצת יד, בלי סנטימנטים - שמתכתב מאוד עם תפיסת העולם של טראמפ. מי שלא נמצאים בקטגוריות האלו הם מנהיגים שמגיעים אל טראמפ עם דרישות, גם אם הן הגיוניות או מוצדקות, בשם איזשהו צידוק קטגורי - זה בלט מאוד בפסגת הצעקות עם זלנסקי (אני למשל חושב שזלנסקי צודק אבל הגישה שלו, כאילו ארה"ב "חייבת" להמשיך לתמוך באוקראינה, הייתה לו לרועץ). גם המלך עבדאללה זכה ליחס דומה לאחר שניסה להטיף לטראמפ שלא לפנות עזתים מהרצועה. הווקטור הרביעי, ולדעתי המורכב מכולם כי הוא החמקמק מכולם, הוא שאפתנות שמתבטאת לעתים בגרדיוזיות - זה חוזר לכל אורך הקריירה של טראמפ (עוד הרבה לפני שנכנס בפוליטיקה) וניכר גם ברטוריקה שלו ("מעולם לא היה…"; "הכי טוב…"). אני טוען שלגרנדיוזיות הזו יש יותר מאשר רק רטוריקה, והיא מתבטאת גם בהצהרות שלעתים תכליתן "לטלטל את הסירה": להביא הצעה או רעיון שהם כל כך מחוץ לקופסה שהם מחייבים את כל השחקנים האחרים לחשב מסלול מחדש. זה ניכר בהחלט סביב שורה של סוגיות: החל מהריביירה העזתית דרך הצטרפות איראן להסכמי אברהם ועד סיפוח קנדה, ונראה שלפחות מבחינת טראמפ לא מדובר ביריות באפלה אלא בדרך לעצב את המציאות. והנה הטענה המרכזית שלי: החיבור בין ארבעת הווקטורים האלו מייצר מדיניות חוץ פרואקטיבית (וממש לא "בדלנית" או "מסתגרת"), שתכליתה מקסום תועלות על בסיס עסקאות תן-וקח, ולא על עקרונות קטגוריים כמו "מחויבות היסטורית" או "שמירה על בעלות ברית" או אפילו "זכויות אדם". ספציפית במזרח התיכון - ופה אני מודה שטעיתי בהערכה שלי - טראמפ רואה במרחב הזה גם מקור להזדמנויות, ולא רק לסיכונים. זה נובע מה-like-mindedness של כמה ממנהיגי האזור, שמוכנים להוביל עסקאות תן-וקח ברוחו של טראמפ, בחיבור עם הגרנדיוזיות של טראמפ שמובילה אותו לראות בכל קושי סיכוי ובכל משבר הזדמנות. זה כמובן לא אומר שהוא *יצליח* להוביל שינויים גדולים, אבל מבחינתו הוא בהחלט מסוגל לדמיין מזרח תיכון חדש.








היום הנהגת ישראל גינתה את התוקפנות האיראנית נגד איחוד האמירויות. היום ישראל עמדה לצד איחוד האמירויות מול טרור המשטר האסלאמי באיראן. פגיעה באמירויות היא פגיעה ביציבות, בציוויליזציה ובשלום. בעלי ברית אמיתיים אינם נעלמים בשעת אש - הם עומדים כתף אל כתף.




איזה קרב בסן אנטוניו. מינסוטה קיבלה תרומה מ- 7 ביניהם קונלי הותיק ושאנון הצעיר. וומבי עם טריפל דאבל שכלל 12 חסימות, אבל לא פגע מהשדה ולא הצליח לעזור הגנתית מול סלי קלאץ' של רנדל. מעל כולם: הלב של אנת'וני אדוארדס שקלע 18 עם ברך כואבת. סדרה שתגיע ל 6/7














