Oded Tamir
3.9K posts


@leigh_or75670 על מנת שאפשר יהיה לחייב בחוזים התיידנות בפני בין דין שאין בו ייצוג נשי לדוגמה
עברית

לפני 901 יום הייתי בסוף חופשת הלידה עם ניסן, שהייתה התקופה הכי טובה בחיי. התקבלתי לעבודת חלומותיי בבית משפט קהילתי. בידיוק חתמנו על חוזה לרכישת בית. הלחיץ אותי המשכנתא אבל סה"כ אני זוכר אותי מסתכל על החיים שלי ומתמלא הכרת הטוב. הייתי הורה, עו"ס, שדרותי. לא הכל היה מושלם, אבל היה טוב.
חודש אחר כך חזרתי פעם ראשונה הביתה. ניסן, התינוק שבמשך חצי שנה חייתי צמוד אליו מבוקר עד בוקר, לא זיהה אותי. ולמה שיזהה? בשבילו כמעט נצח שלא הייתי בבית. נגב ישבה איתי בדשא של אחד הבתים ביטבתה שאירח את שיר והילדים, היינו פליטים מפוחדים שנמלטו מהבית שלהם. 'אבא אתה יודע שבשדרות מפלצות ניסו לאכול אותנו', היא אמרה. 'הן היו ממש חזקות, חזקות יותר מאבא'. שוב ושוב. כמו חץ בלב. וכבר לא הרגשתי הורה.
כמה חודשים אחרי התפטרתי מבית משפט קהילתי. זה היה אחרי הסבב השלישי. מתחילת המלחמה הייתי במעין מצב הקפאה כזה, יושב במשרד ועושה משימות קטנות. אבל באתי לשם כדי לתקן עולם במלכות שדי ובעיקר להיות עו"ס. ביקשתי פיתרון. מבין שאי אפשר לתת לי מטופלים עם כל חוסר הוודאות אבל בואו נמצא תפקיד שכן אוכל לעשות. הבהירו לי שבתכלס, הם לא יודעים איך להתמודד עם מילואימניק. שאני אשב באותו מצב ביניים כרגע ואם יהיה עומס - יחפשו לי מחליף. הבנתי את הרמז והלכתי. והנה הפסקתי להיות עו"ס.
ברגעי השפל שלי הסתכלתי במראה ולא ידעתי מה אני. העולם שלי היה ההורות והעבודה הסוציאלית. ופתאום כבר שנתיים שאני הרבה יותר חייל מעו"ס ושהילדים לא באמת רוצים לדבר איתי. אז אם אני לא באמת עו"ס ולא באמת הורה, מה אני בכלל?
והיום אני לא שם ולא שם. מרכז אלון נותן לי את מה שאני צריך - תקווה. יכולת להשפיע על המציאות ולטפל באנשים, במילואימניקים כמוני שמרגישים שלא סתם הלכו לאיבוד אלא שלחו אותם לאיבוד. הטיפול הדיאדי עם הילדים משקם את היחסים לאט לאט. הפוסט טראומה עדיין כאן. הפלאשבקים כאן כדי להשאר. ואני עדיין בשדרות ועדיין עם אשתי והילדים שאני כל כך אוהב.
עברית

@ruthbuaron מזל טובבבבב. שתזכי לעוד הרבה שנים טובות מלאות בנחת מהילדים.
עברית

@avihai_shelli לא יקרה כלום אם תאכל שבוע אורז במקום קוסקוס. תנסה ותראה
עברית

























