
tom
4.5K posts










פעם יכלת ללכת עם המשפחה בשבת לשיפודים באור יהודה. היום? הכל סגור. שקט מאולץ. פעם בטבריה היו בשבת חיים תוססים. טיילת מלאה, גלידות, מוזיקה, משפחות, צעירים, קצת רעש, קצת שמח. עיר נופש אמיתית. היום? עיר רפאים. כאילו מישהו כיבה את האור על החיים עצמם. פעם בערד היה מובן מאליו שבחנות לבני נשים בקניון יש בובות ראווה עם חזיה ותחתונים. לא פרובוקציה—מציאות. היום? בעלי עסקים מקבלים איומים. לא כי עברו על החוק אלא כי מישהו החליט שהמרחב הציבורי שייך רק לו. פעם, באילת, היית יוצא מהמלון בשבת והעיר היתה חיה. ברים, טיילת, בתי קפה, משהו לנשום. היום? סוגרים לך גם את מה שנשאר. אפילו אספרסו הופך לדיון הלכתי. וזה לא על שיפודים. וזה לא על קפה. וזה לא על בובות ראווה. זה על מרחב. על חופש. על הזכות של אדם לבחור איך נראית השבת שלו בלי שמישהו אחר יחליט בשבילו. כי ברגע שזה נהיה “אסור” לכולם זה כבר לא צביון. זה שליטה. וזה קורה לאט, בטפטוף. עוד מקום נסגר. עוד בעל עסק מתקפל. עוד עיר משתתקת. עד שיום אחד אתה קם ומגלה שהמדינה שאתה מכיר כבר לא קיימת.




חחחחח מה??
























