
yo
3.7K posts









באופן מדאיג ומעורר סלידה תל אביב נכבשת על ידי חובשי כיפה ונשק, ובעוטרות בובו'ז סטייל "ראש יהודי". ואל תתחילו עם 'יש מקום לכולם' - כי אין. תראו מה קורה בערד, למשל. ההשתלטות על תל אביב מכוונת ושיטתית. אם לא כדי לתקוע אצבע בעין, למה לבוא להתיישב דווקא בלב החילוניות?

הפרגוד: המשטרה איתרה 8 בני ישיבה נוסעים שנדחסו ברכב מסוג קיה פיקנטו












מעיין שרמן: מאז האסון שהביאה עלינו ממשלת הטבח, הצטרפתי לעשרות קבוצות וואטסאפ. בהתחלה היו אלה קבוצות של בני משפחה שאהוביהם נעלמו ב־7.10. אנשים שאחזו באותו חוט דק של תקווה, חרדה וחוסר ודאות. אחר כך הקבוצות השתנו, התפצלו, הצטמצמו ונולדו חדשות: חטופים חיים. חטופים חיילים. חטופים שנרצחו בשבי. פורומים שונים. מאבקים שונים. אותו כאב. עם הזמן יצאתי מקבוצות שהפכו לא רלוונטיות ונכנסתי לקבוצות אחרות. ככה כבר שנתיים וחצי. בשנה האחרונה יצאתי מרוב הקבוצות. אבל הסיבה היחידה שיצאתי מהן הייתה תמיד אותה אחת: הערה שקיבלתי ממשתתף בקבוצה שהסגנון שלי לא מצא חן בעיניו. חברות בקבוצות וואטסאפ שאת רוב משתתפיהן אני בכלל לא מכירה הייתה זרה לי, ולמרות שכבר שנתיים וחצי אני חיה בתוכן - עוד לא התרגלתי לזה. היה ברור לי שאין לי מה להישאר בקבוצות שאני לא יכולה להתבטא בהן בחופשיות ולהגיד את הדברים בסגנון שלי, בלי ההתייפייפות והנימוס שהפכו מבחינתי למיותרים ואפילו מזיקים. השבוע יצאתי מעוד קבוצה כזאת. קבוצה שבה חברות עשרות נשות אמנות ורוח, סופרות, חברות כנסת, שחקניות ועיתונאיות. זו קבוצה שאת רוב המשתתפות אני אמנם לא מכירה באופן אישי, אבל היא קבוצה חשובה שמנסה, ולדעתי גם הצליחה, לאחד כוחות ולהזיז דברים. כל אחת ואחד (כן, יש שם מעט מאוד גברים) תורם כפי יכולתו, בסגנון שלו, בכישרון שלה, באומץ שלה, ביכולות שלה לשנות פה דברים במטרה לעשות טוב. אבל השבוע חברה בקבוצה כתבה בה שמה שקרה לי לא נותן לי לגיטימציה להגיד מה שאני חושבת. לטענתה גם היא משפחה שכולה. סבא שלה נרצח בשואה. לפני 80 שנה. היא יודעת מה זה שכול. אז שלא אגזים במה שכבר עברתי. אני הבטתי בהלם בדברים שכתבה ונפרדתי לשלום מהקבוצה. אבל מה שקרה אחר כך היה ממש מוזר בעיניי. אני לא בוכה כמעט. אבל ברגע שיצאתי מהקבוצה לא יכולתי לעצור את הדמעות. הדמעות פשוט פרצו בלי מעצור, בלי שום שליטה, וניסיתי להבין למה. אולי דווקא בגלל שההשתקה הגיעה מכיוון לכאורה מכיל. אולי כי זו אחת הקבוצות האחרונות שנשארתי בהן. אולי כי הרגשתי מובסת. אולי כי הבנתי שמותו המיותר של רון כבר מתחיל “להתיישן”, וההכרה שבעצם אין באמת הבדל ביני לבין כל נכדה לסבא שנרצח לפני 80 שנה בשואה. כן, ביקשו ממני לחזור לקבוצה. אבל אני לא יכולה להישאר במקום שבו צריך לבקש רשות לדבר, במקום שבו מצפים ממני לעדן את המילים, לרכך את הזעם, לנסח את האמת כך שלא תציק לאחרים. אני לא מתכוונת להתנצל לא על הכאב שלי ולא על הקול שלי. ובוודאי שלא אתנצל על כך שמאז שהרגו לי את הילד, איבדתי גם את היכולת לשתוק. אם יש משהו אחד שעוד נשאר לי לתת לרון - זו הנאמנות לאמת שלו ושלי. גם כשהיא לא נעימה. כי המוות של רון לא “התיישן”. ההפקרה שהרגה אותו לא הפכה פחות נוראה רק כי עבר זמן. ואם יש אנשים שלא נוח להם עם הסגנון שבו אני מביעה את הכאב הבלתי נסבל שלי - זו בעיה שלהם. אני אמשיך לדבר בקול שלא תמיד נעים לשמוע. אני אמשיך לספר את האמת. כי כל עוד אני נושמת - אף אחד לא ישתיק את מה שעשו לרון ולי. @MayanShermanMVD

באופן מדאיג ומעורר סלידה תל אביב נכבשת על ידי חובשי כיפה ונשק, ובעוטרות בובו'ז סטייל "ראש יהודי". ואל תתחילו עם 'יש מקום לכולם' - כי אין. תראו מה קורה בערד, למשל. ההשתלטות על תל אביב מכוונת ושיטתית. אם לא כדי לתקוע אצבע בעין, למה לבוא להתיישב דווקא בלב החילוניות?














