Jonathan🇺🇦🇮🇱

12 שנים שאין מו"מ מדיני בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. 12 שנים שבהן ממשלות הימין העדיפו לעשות עסקים עם החמאס. התוצאה ידועה וכואבת. העתיד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, משגשגת ובטוחה, תלוי בחידוש המשא והמתן בין ירושלים לרמאללה במסגרת של מהלך אזורי רחב ואסטרטגי. המשא והמתן הזה צריך להתחיל בצעדים בוני אמון, ברפורמות משמעותיות ובהורדת החיכוך בין ישראלים לפלסטינים. המשא והמתן הזה צריך לחתור באופן אמיתי וכן להפרדות לשלום ביננו לבין הפלסטינים, תוך שמירה קפדנית על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, ותוך למידה של לקחים נדרשים מאסון ה-7 באוקטובר. אם המשא והמתן הזה יתנהל באומץ, באחריות ובשום שכל הוא יוביל להקמת מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל, שתתקיים ותפעל בתוך מסגרת בטחונית אזורית ותוך שמירה קפדנית של מדינת ישראל על יכולתה להגן על אזרחיה. ללא המהלך הזה עתיד המפעל הציוני בסכנה. ללא המהלך הזה מדינת ישראל תמצא עצמה נגררת אחרי המציאות במקום לעצב אותה.

אז מדוע תומכי הקוליאציה מקבלים בשקט את ההעברות התקציביות הלא זעירות לחרדים בזמן קיצוץ תקציבי רוחבי של 3%, מערך מילואים שנמצא בקושי רב, צורכי ביטחון ומלחמה שזינקו, וצורך בשיקום מקומות רבים שנהרסו? לא, לא בגלל שהם מעריצים את נתניהו, לא יודעים מה הם עושים, בעד לעשות ''דווקא לשמאל'', או מוסתים על ידי ערוץ 14. אלא בגלל שלוש סיבות מרכזיות ורציניות: א. הסיבה החשובה מכולן, שאותה נפגוש אצל מרבית תומכי הקואליציה, היא הטענה שמדובר בעסקת חבילה כואבת אך משתלמת: החרדים מאפשרים עכשיו קואליציה שנוקטת במדיניות ביטחון שהאופוזיציה לא הייתה נוקטת בה - גישה התקפית יותר בלבנון ובאיראן, מדיניות שלא תיעדפה את החזרת החטופים על הניצחון על חמאס (או לפחות מדיניות שלא הסכימה להפסד צורם), והרחבת ההתיישבות היהודית ביו"ש תוך מניעת מדינה פלסטינית והתחזקות פת"ח. אלו ציבורים שאמנם רואים במימון ובאי-גיוס החרדים קנס, אבל קנס שמשתלם לשלם בשביל לבסס יסודות ביטחוניים דחופים. הם לא רואים במערכת היחסים בין המדינה לבין החרדים דבר חיובי או זניח - אבל מתייגים אותה בתור בעיה לטווח ארוך יותר. ב. סיבה משלימה לסיבה הראשונה היא בעצם העובדה שיש רק שלוש קונסטלציות פוליטיות אפשריות בישראל של 2026: קואליציית ליכוד-חרד''לים-חרדים ('ימין מלא מלא'), קואליציית רל"ב-ערבים ('השינוי'), קואליציית רל"ב-חרדים. בהינתן מצב מבני זה, אין לימני שאינו רל"ביסט ולא פרש מהמערכת הפוליטית אלא לתמוך באפשרות הראשונה. יש כאלו שקוראים היום לקואליציה ציונית רחבה, שזו קריאה נכונה ערכית, אבל בלתי אפשרית פוליטית עם האישים הנוכחיים - כולל נתניהו וכולל מתנגדיו. ג. הסיבה האחרונה, והחשובה לא פחות, היא תרבותית ורוחנית: אנחנו נפגוש אותה לא פעם אצל קבוצות כמו מסורתיים מזרחיים ואצל חרד''לים אשכנזיים, והיא האמונה שעולם הישיבות החרדי בכללותו הוא באמת משהו שראוי לתקצוב המדינה בפני עצמו - בגלל שהוא מייצג את ערך לימוד התורה ושימורה, אשר הולך לאיבוד אצל החילונים, המסורתיים, והדתל"שים. ככלל, הרעיון שמדינת הלאום צריכה לסייע לקיים כלכלית את התרבות, הדת ודרך החיים של אנשיה זה לא דבר חדש (לשמרנים המזדעקים: קראו את ''מחשבות'' של ברק), וממילא מתגלם במימון של תרבות חול, סיוע לאמנים, ספורט, ומופעים מסוימים של חינוך. בעיניי, זה סנטימנט לאומי טבעי וחיובי, ובמקום להילחם בו (בבחינת ''לא נממן את התיאטראות' או ''לא נממן את הישיבות'') - צריך לעבוד איתו. המשמעות היא בעיקר להציג שהמלך הולך יחף, את עיוותי התורה הקשים וההתחפשות לתלמדי חכמים, וכמו גם השקעה (לא רק כלכלית, אלא גם ציבורית) בעולמות התורה הדתיים או החרדים-מודרניים. במקביל, צריך סוף סוף לפתח שיח שמבדיל בין החרדים השונים ומפעלי הלימוד שלהם, שהרי יש חרדים במובן האמוני, ויש חרדים במובן הסוציולוגי; יש חרדים במובן הדתי המיינסטרימי יותר, ויש חסידויות וקהילות שכמעט שום יהודי לא יוכל להבין. הדיון לא צריך להיות (רק) מטריאלי, כפי שכל כך אוהבים לעשות, אלא דווקא רוחני. חלקים רחבים ומתרחבים בעם ישראל מבקשים יותר רוח וחיבור ליהדות, והחרדים עשו עבודה מדהימה בהצגת עצמם בתור המייצגים האולטימטיביים של דתנו. החילונים החרדים, אגב, משתפים עם זה פעולה לגמרי, ומחזקים עמדה זו. אחת הסיבות שהאופוזיציה היא האופוזיציה הכושלת בתולדות המדינה היא שהיא ומצביעיה מסרבים - לגמרי מסרבים - להתמודד ברצינות, ושלא דרך קללות וסיסמאות נוסח ''מכונת הרעל'', עם שלושת הנקודות האלו, מלבד איזו התייחסות זעירה להכשרת המפלגות הערביות האנטי-ציוניות, בסגנון "מנסור עבאס יותר ציוני מסמוטריץ'". אחת הסיבות שלא מגיעה שום תנועה שיכולה לשנות את סיבה ב' - ואגב כך את א' וגם את ג' - היא אחוז החסימה הגבוה, שמאפשר רק איחודים מוזרים ומונע מדם פוליטי חדש להיכנס למערכת, ובכך מקיים את המצב העגום הזה.

Today in Jordan. Security is the top priority, and it is important that all partners make the necessary efforts toward it. Ukraine is doing its part. Important meetings ahead.

رفض السفير الإيراني لقرار طرده سيبقى وصمة عار لإيران محفورة في كتب التاريخ اللبناني ..

מה נותנת הכרה לבנונית בישראל?