Raz
25.6K posts

Raz
@FakePlasticUser
ציפור לילה. אל תהיו סתומים לידי




בבחירות הבאת זה אנחנו או הם. וכשזה יהיה אנחנו אני מבטיח שנפעל לחבר. שנשרת את אזרחי ישראל שיצביעו להם בדיוק כמו את אזרחי ישראל שיצביעו נכון. כי פילוג היא לא גזירת גורל. ישראל תנצח את הפילוג.





מחקר חדש מטיל ספק בניתוח הברך הנפוץ: יותר נזק מתועלת? ניתוח מניסקוס, מהנפוצים בעולם, לא רק שאינו משפר תסמינים ברוב המקרים אלא גם קשור להחמרת שחיקת מפרקים, כך עולה ממחקר ארוך טווח. פרופ' מיכאל דרקסלר, מומחה לכירורגיה אורתופדית והחלפת מפרקים מאסותא: "האינדיקציה כמעט היחידה לניתוח בגיל מבוגר היא הפרעה מכנית ברורה, כמו נעילת ברך שמונעת יישור מלא" אחד הניתוחים האורתופדיים השכיחים בעולם עומד כעת תחת סימן שאלה: מחקר חדש שנמשך עשור מצביע על כך שכריתה חלקית של המניסקוס אינה מועילה לרוב המטופלים, ואף עלולה להחמיר את מצבם לאורך זמן. לפי ה"גרדיאן", מדובר בדוגמה למה שמכונה "היפוך רפואי" - מצב שבו טיפול שהיה מקובל ונפוץ במשך שנים מתברר בדיעבד כלא יעיל, ולעיתים אף מזיק. פרופ' מיכאל דרקסלר, מומחה לכירורגיה אורתופדית והחלפת מפרקים מאסותא, מחזק את הממצאים ומדגיש כי ברוב המקרים של שחיקת ברך בגילי 40 ומעלה אין הצדקה לניתוח, וכי ארתרוסקופיה מסוג "ניקוי" אינה מספקת תועלת קלינית ממשית. מניסקוס הוא רקמה סחוסית בצורת C, המשמשת כבולם זעזועים במפרק הברך. קרעים במניסקוס יכולים להיגרם בעקבות פציעה חדה, למשל במהלך פעילות ספורטיבית, אך לעיתים הם מתפתחים בהדרגה כחלק מתהליך ניווני טבעי. עם זאת, בדיקות MRI חושפות לא פעם קרעים גם אצל אנשים שאינם סובלים כלל מתסמינים. "אנחנו יודעים כיום שקרעים כאלה נמצאים לעיתים קרובות גם אצל מטופלים ללא תסמינים, ורבים מהממצאים הם מקריים בלבד", אמר ל"גרדיאן" פרופ' טפו יארבינן, אורתופד וחוקר מאוניברסיטת הלסינקי בפינלנד שהוביל את המחקר. כאשר הקרע כן גורם לתסמינים, הם עשויים לכלול כאב, נוקשות, קושי בכיפוף הברך ולעיתים גם תחושת "קליק" או תפיסה בזמן תנועה. למרות זאת, הממצאים החדשים מצטרפים למגמה הולכת ומתחזקת ברפואה, שלפיה ניתוח אינו צריך להיות קו הטיפול הראשון במקרים אלה. המחקר, שפורסם בכתב העת הרפואי החשוב New England Journal of Medicine, עקב במשך 10 שנים אחרי 146 מטופלים בני 35 עד 65 עם קרע ניווני במניסקוס. המשתתפים חולקו באקראי לשתי קבוצות: קבוצה אחת עברה ניתוח ארתרוסקופי להסרת הרקמה הפגועה, והשנייה עברה "ניתוח דמה" - כלומר חתכים ללא ביצוע פעולה טיפולית בפועל. המטופלים והמעריכים לא ידעו לאיזו קבוצה שובצו. התוצאות היו ברורות: לאחר עשור, המטופלים שעברו את הניתוח הציגו תפקוד גרוע יותר של הברך, יותר כאב לאחר פעילות, ושיעור גבוה יותר של החמרה בדלקת מפרקים ניוונית בהשוואה לקבוצת הביקורת. כך למשל, בציון WOMET שמודד תסמינים ותפקוד, נרשמה ירידה של 9.4 נקודות בקבוצת הניתוח. גם בציון Lysholm לתפקוד הברך נרשמה ירידה, ולצד זאת נצפתה עלייה בכאב לאחר פעילות. נוסף, בקרב המשתתפים שעברו בדיקות הדמיה, נמצאה התקדמות של אוסטאוארתריטיס - שחיקת סחוס, דלקת מפרקים ניוונית - אצל 81% מהמנותחים, לעומת 70% בלבד בקבוצת ניתוח הדמה. גם שיעור הניתוחים המתקדמים היה גבוה יותר: 12% מהמנותחים נזקקו בהמשך להחלפת מפרק ברך או ניתוח אוסטאוטומיה, לעומת 4% בלבד בקבוצת הביקורת. החוקרים מדגישים כי דווקא נבחרו למחקר מטופלים עם סיכון נמוך יחסית - כאלה ללא אוסטאוארתריטיס או עם מחלה מינימלית בלבד - כדי להגדיל את הסיכוי לזהות תועלת מהניתוח. למרות זאת, לא נמצאה כל עדות ליתרון, ואף נרמז כי התוצאות גרועות יותר לאחר התערבות כירורגית. הממצאים הללו מצטרפים לשורת מחקרים מהעשור האחרון, שהראו כי כריתה חלקית של המניסקוס אינה עדיפה על טיפול שמרני או אפילו על פרוצדורת דמה. לצד זאת, מחקרים תצפיתיים העלו חשש כי הניתוח עלול להאיץ הידרדרות מבנית של הברך ולהגדיל את הסיכון להחלפת מפרק בעתיד. למרות שהממצאים מחזקים את הגישה שלפיה יש להעדיף טיפול שמרני - כמו פיזיותרפיה ומעקב - עבור רוב המטופלים עם קרע ניווני במניסקוס, ולהימנע מניתוח אלא במקרים נבחרים, החוקרים מציינים כי גם לנוכח הצטברות הראיות, חלק מהגופים המקצועיים עדיין תומכים בהמשך השימוש בהליך. לדבריהם, הדבר ממחיש עד כמה קשה להיפרד מפרקטיקות רפואיות שהשתרשו לאורך שנים. מתי באמת צריך ניתוח - ומתי לא פרופ' דרקסלר מסביר כי השינויים במניסקוס הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההזדקנות הטבעי. "כמו כל רקמה בגוף, גם למניסקוס יש תוחלת חיים", הוא אומר. "בשלב מסוים הוא עובר ממצב של רקמה גמישה וחיה, עם אספקת דם לכשני שלישים ממנו, למבנה צמיגי יותר, כמעט ללא אספקת דם. במקביל הוא מאבד מהגמישות ומהיכולות התפקודיות שלו - בהן תפקידו כ'בלם זעזועים' וכרכיב המסייע לתנועה חלקה ותקינה של מפרק הברך". לדבריו, ניתן להמחיש את התהליך באמצעות השוואה לצמיג ישן: "עם הזמן והקילומטראז' נוצרים סדקים, חלקים קטנים נשחקים ואף מתנתקים. כך קורה גם במניסקוס - חלקיקים קטנים נפרדים מהרקמה וחודרים לחלל המפרק כחלק מתהליך השחיקה הטבעי". עם זאת, הוא מדגיש כי ברוב המקרים אין בכך הצדקה להתערבות ניתוחית. "כשמדובר במטופלים בני 50-40 ומעלה, המתלוננים על כאבים ובבדיקות MRI נראית שחיקה של הברך, לעיתים מבוצעת ארתרוסקופיה המכונה 'ניקוי'. אולם בברכיים שחוקות לפרוצדורה הזו אין משמעות קלינית ממשית, והיא אינה מספקת תועלת - כפי שעולה גם מממצאי המחקר שפורסם ב-NEJM". לדבריו, קיימת למעשה אינדיקציה מרכזית אחת לניתוח בגיל מבוגר: "רק כאשר יש הפרעה מכנית ברורה לתנועה - למשל מצב של 'נעילת ברך', שבו לא ניתן ליישר את הברך בשל חתיכה שנלכדה בתוך המפרק. זו כמעט האינדיקציה היחידה לביצוע ארתרוסקופיה במקרים של שחיקה". מנגד, בגיל צעיר יותר התמונה שונה. "כאשר המניסקוס עדיין גמיש ובעל אספקת דם טובה, והברך עצמה אינה שחוקה, ניתן להיכנס ולתקן את הקרע. במצבים כאלה יש היגיון בפעולה ניתוחית, משום שמדובר בבעיה ממוקדת ולא בתהליך ניווני רחב יותר". ומה לגבי טיפול שמרני? לדברי פרופ' דרקסלר, זהו קו הטיפול המרכזי ברוב המקרים: "הטיפול כולל תרופות נוגדות דלקת וכאב, ולעיתים גם הזרקות - סטרואידים, חומצה היאלורונית או PRP - בהתאם למצב. במקביל, יש חשיבות רבה לחיזוק השרירים סביב הברך באמצעות פיזיותרפיה ותרגול, בעיקר של שריר הארבע ראשי והתאומים. ככל שהשרירים חזקים יותר, כך פוחת העומס על המפרק". לסיכום, הוא מדגיש את חשיבות התנועה כחלק בלתי נפרד מהטיפול: "העיקר הוא להמשיך להיות בתנועה ולשמור על פעילות גופנית סדירה כחלק מהטיפול הכולל". האמור בכתבה זו אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי ובכל מקרה של התלבטות, יש לפנות למומחה בתחום. nejm.org/doi/full/10.10… ynet.co.il/health/article…





פסל של בנקסי צץ בכיכר-פיקדילי, איש שצועד עם דגל שמעוור אותו, עד שהוא עומד בפני נפילה





הערב ב-20:00 אתראיין בכל מהדורות החדשות: 12, 13, 11 ו-i24. מוזמנים לצפות. ביחד.















