מכון תכלית - Tachlith institute

לינק להרשמה: forms.gle/PyridLuCyQuX9h…

מי מפקח על הממשלה? זו נשמעת כמו שאלה פשוטה, אבל בדמוקרטיה פרלמנטרית היא אחת השאלות החשובות ביותר שיש. הכנסת היא לא רק המקום שבו מחוקקים חוקים ומצביעים עליהם. היא גם הגוף שאמור לבדוק, לשאול, לעקוב, לדרוש תשובות ולוודא שהממשלה מפעילה את הכוח שניתן לה באחריות. בשנים האחרונות, בתוך מציאות של קיטוב, שחיקה באמון הציבור ומשברים חוזרים בין הרשויות, התפקיד הזה נעשה חשוב עוד יותר. דווקא עכשיו, כשהשיח הציבורי נוטה להצטמצם למאבק בין הממשלה לבג״ץ, צריך להחזיר למרכז גם את השאלה על הכנסת עצמה: איך היא יכולה להפוך לגוף מפקח, מקצועי ואפקטיבי יותר, ודרך כך להוריד את החיכוך בין הרשויות? בכנס הקרוב ננסה לפתוח את השאלה הזו ברצינות, יחד עם חברי כנסת, אנשי מחקר ואנשי חברה אזרחית. יום ב׳, 18 במאי | 10:00–12:00 | משכן הכנסת. הרשמה בלינק בתגובה הראשונה. נשמח לראותכם.

דברים חשובים ונושא חשוב ביותר. מוזמן להעמיק במחקר שלנו על הגדלת הכנסת: tachlith.org.il/large-knesset-… ועל חשיבות חיזוק הפיקוח הפרלמנטרי כאן: tachlith.org.il/parliamentary-… ואם הנושא מעניין אותך מוזמן להצטרף לכנס שאנחנו מובילים בעניין בכנסת, יחד עם ח״כים מהקואליציה והאופוזיציה ב-18.05! נשמח לשמוע אותך 🌸

השיטה הפרלמנטרית של ישראל שבורה. יש מעט מדי ח״כים, ואין שום ״אקאונטביליטי״ מול הבוחר. אין מספיק ח״כים להשקיע בעבודה הפרלמנטרית הקשה בדיונים על הצעות חוק בוועדות, ובפיקוח על הממשלה. האמון של הציבור בכנסת כל כך נמוכה שקשה לחשוב שירצו לממן עוד 60 ח״כים, אבל אנחנו משלמים מחיר כבד מאוד על המצב הקיים בו ח״כים לא מספיק בקיאים בחומר כי הם מתרוצצים בין כל כך הרבה וועדות, ויש יותר מדי כוח סחיטה לכל ח״כ בודד כשלממשלה יש רוב קטן. בנוסף, אין שום חיבור מחייב בין ח״כים לציבור. בתור אזרח, אין אף אחד שחייב לטפל בבעיות שלי - בין אם הצבעתי לו או לאו - והתחרות מתקיימת בשוליים, במקום בניסיון לשכנע את הבוחר הממוצע. זה מביא להקצנה ולשיח פוליטי ארסי ודורסני. שיטת הרשימות הלאומית גם מהווה תמריץ לפיצולים מיותרים, כאשר אחוז החסימה גבוה מספיק לחסום כניסה של שחקנים חדשים אבל לא מספיק גבוה להרתיע בפני משחקי הכיסאות החוזרים ונושנים. דל״פ: הכנסת צריכה להכיל לפחות 180 ח״כים. מספר הח״כים נקבע כשהיינו מדינונת עם 600,000 אזרחים, והוא מאוד מאוד נמוך בהשוואה בינלאומית. במדעי המדינה, נהוג לחשוב על כלל אצבע שמספר המחוקקים צריך להיות שורש שלישי של האוכלוסיה (במקרה של ישראל, 215). לישראל יש אוכלוסיה דומה לשוודיה, פורטוגל, יוון והונגריה, שלהן 349, 230, 300, ו-199 מחוקקים בהתאמה. באוסטריה יש ״רק״ 183, אבל שם יש גם בית עליון, ואנחנו צריכים גם לקיים דיון על היתרונות של תוספת שכזו. @AmiadCohen ו-@SagiBarmak ניסחו לאחרונה הצעה מעניינת לכינון בית עליון עם 71 חברים (כמספר חברי הסנהדרין, כפי שלכנסת הגדולה היו 120 חברים). לשיטתם, הצעות חוק צריכות לעבור לוועדה הרלוונטית ב״סנאט״ לפני הקריאה השלישית בכנסת, ואז גם לעבור את הסנאט (עם או בלי ״פסקת התגברות״ לכנסת באמצעות רוב מיוחד). הסנאט יאפשר גם יותר פיקוח על הממשלה, מה שהכנסת לא מסוגלת לעשות כאשר הרוב בכנסת הוא בהגדרה הקואליציה של הממשלה עצמה. אבל כל זה רק לצורך המחשה. לעניות דעתי, חברי הכנסת צריכים להיבחר בשיטה מחוזית שחזק את הקשר עם הבוחר על חשבון הייצוגיות הטהורה. לשיטה הזו קוראים שיטת ג'פרסון/ד׳הונד, והיא נהוגה בעולם. לדוגמה, אם לעיר תל אביב 5% מאוכלוסיית המדינה, אז היא תיוצג על ידי 9 ח״כים שייבחרו בשיטה יחסית מהבוחרים הרשומים בעיר. לצערי, מעטות הדוגמאות של מדינות שמשנות את שיטת הבחירות מחוץ לתרחיש של מהפכה, וכשזה קורה, זה כמעט תמיד באמצעות משאל עם, שיטה שזרה לגמרי לתרבות הפוליטית הישראלית. אבל אני זורק פה רעיונות כי הדיון הזה חייב להתנהל. השיטה הקיימת לא משרתת אותנו, הציבור, ואי אפשר לקוות ששיטה שכבר שנים במשבר מתמשך ישפר את המשילות במדינתנו האהובה.

הייתה לנו הזכות לארח היום בבית תכלית את @Izhars7, שסיפר לנו בשיחה על תקווה והתחדשות לצד האובדן על ירון, בנו הגיבור שנפל בקרב על כרם שלום ב-7 באוקטובר. אחד הדברים שנחרטו בנו במיוחד מתוך המפגש הזה היה האופן שבו יזהר דיבר על אחריות אישית. לא כמושג גדול ומופשט, אלא כעמדה אנושית ויומיומית, שנבחנת דווקא ברגעים שבהם אין תמונה מלאה ואין ודאות. הוא סיפר על ירון, על עידו שני ועל רועי צ׳אפל- שלושה מתוך עשרים ושלושה לוחמים שנפלו בקרב על הגזרה- שפעלו מתוך תחושת שליחות ואחריות עמוקה והצילו חיי מאות תושבים- גם מבלי להבין עד הסוף את ממדי האירוע. בשיחה איתנו אמר יזהר: ״כל אחד צריך לחשוב שהעתיד של מדינת ישראל זה עליו. בסוף זה נופל עלינו, גם בהקשר של המלחמה הפנימית הזו שכולנו נמצאים בה. לקום בבוקר עם המחשבה מה אנחנו עושים בשביל המקום הזה״. יש במשפט הזה תזכורת עמוקה לכך שאחריות אישית לא שייכת רק לשדה הקרב. היא נוגעת גם לחיים המשותפים כאן, לשבר, למחלוקות, ולבחירה היומיומית שלנו איך לשאת יחד את המקום הזה ואיך לתרום, כל אחת ואחד בדרכו, לתיקון ולאיחוי של מרקם החיים כאן. התרומה של יזהר לכך מתחילה בפרויקט ההנצחה שיזם עם משפחתו- @nextoctober710- ממשיכה גם בפעילות הציבורית שלו, שם ישבנו איתו בחדרים שונים וניסינו לחשוב איך אפשר לתקן, לחבר ולבנות כאן עתיד טוב יותר. מתוך הדברים שלו נשארת איתנו מחשבה אחת פשוטה ומחייבת: לקום בכל בוקר ולשאול מה אנחנו עושים בשביל המקום הזה, ואיך נוודא שהמדינה שלנו תהיה ראויה לאלה שהגנו עליה בגופם ובחייהם. יהי זכרם ברוך.

השנה בחרנו במכון תכלית להצטרף למיזם ״אות זיכרון״. במסגרת המיזם, ארגונים ברחבי ישראל מחליפים את הלוגו שלהם ללוגו המבוסס על כתב ידם של נופלות ונופלי מלחמת חרבות ברזל. זה שינוי קטן לכאורה, אבל כזה שמכניס אל תוך אחד הסמלים המזוהים ביותר עם ארגון משהו אישי מאוד: כתב יד של אדם. בימים הקרובים יופיע הלוגו של מכון תכלית בכתב ידה של רב״ט נועם אברמוביץ ז״ל, שנפלה בקרב במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר 2023, והיא בת 19. נועם הייתה בחורה בולטת מאוד בנוכחותה, בכישרונה, ביכולת ההובלה שלה ובתחושת האחריות שנשאה איתה. היא ביקשה להיות משמעותית, לא רק עבור עצמה אלא גם עבור הסביבה שבה חיה ופעלה. בסיפורים של בני משפחה, חברים ומורים חוזרת שוב ושוב אותה דמות: חכמה, חדה, ערכית, אכפתית, כזו שלא נשארת אדישה למה שקורה סביבה. מבחינתנו, ההשתתפות בפרויקט הזה היא לא רק מחווה של זיכרון, אלא גם הכרה בכך שמאחורי השמות והמספרים יש בני אדם, חיים שלמים, כישרונות, שאיפות ועולמות שלא ימשיכו להתממש. יהי זכרה ברוך.

היום מתקיים בבג״ץ דיון בעל חשיבות מיוחדת בשאלת המשך כהונתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר. הדיון מתקיים בעיתוי רגיש: הבחירות מתקרבות, המתח בין הרשויות בשיאו, והחברה הישראלית מתבוננת כשהיא מקוטבת ועייפה ממצב ביטחוני חריג מתמשך. מוזמנים לקרוא את עמדת תכלית בעניין >>>

דן הדני נולד בלודז׳ שבפולין בשם דונק זלוצ׳בסקי. כנער צעיר הוא נעקר באחת מהחיים שהכיר. הוא עבר את הגטו, את אושוויץ, מחנות עבודה, סלקציות וצעדת מוות וחווה על בשרו את אובדן העולם שהכיר. כששוחרר גילה כי ממשפחתו לא נותר איש. ובכל זאת, מתוך החורבן הזה, בחר בחיים. הוא עלה לישראל זמן קצר אחרי קום המדינה, שירת בחיל הים, ובהמשך תיעד דרך המצלמה את סיפורה של המדינה הצעירה. בעדות שלו נשמע לא רק סיפור של הישרדות, אלא גם סיפור על המעבר מהתהום לתקומה, ועל היכולת האנושית לשאת זיכרון כבד כל כך ובכל זאת להמשיך לבנות. לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה צפינו בעדותו של דן הדני. מתוך הדברים שלו עולה תזכורת לכך שהשואה היא גם יסוד עמוק בזהות החברה והמדינה בישראל. זו הזדמנות לזכור שהשאלות הגדולות על דמותה של ישראל נשענות גם על הזיכרון ההיסטורי, על האחריות המוסרית שלנו, ועל החובה להמשיך לבנות כאן מדינה יהודית ודמוקרטית שראויה לסיפור שממנו קמה. לצפייה בעדות המלאה >> youtube.com/watch?v=L_MUTd…

בכנסת ה-25 הוגשו כבר יותר מ-7,200 הצעות חוק פרטיות. אלא שרובן המכריע אינן מבשילות לכדי חקיקה של ממש, ורבות מהן כלל אינן עוברות את השלבים הראשוניים של ההליך. הנתון הזה מספר סיפור רחב יותר. זרקור חדש של ד״ר @bell_yosef שופך אור על המחיר הציבורי של תופעת הצעות החוק הפרטיות. בואו לקרוא, לינק בתגובה הראשונה.

שמחתי מאוד להיפגש עם ד״ר בל יוסף ולשוחח על המחקר החדש והחשוב שלה במסגרת תכלית - המכון למדיניות ישראלית: "כנסת הגדולה": הצעה להגדלת מספר חברי הכנסת - תכלית - המכון למדיניות ישראלית. ברכות! 👏 המחקר המלא נגיש כאן 👇 tachlith.org.il/large-knesset-…

״אנחנו נכנסים לשנה שבה תינתן לנו האזרחים הזכות לבחור את הכנסת והממשלה הבאה. בשנת הכרעה כזו, הגיע הזמן לעבור מהשאלות הזהותיות אל השאלות המהותיות.״ בטור חדש ב-@IsraelHayomHeb לרגל יום כינון הכנסת, יניב כהן, @YanivCo82 ראש מכון תכלית, מציע שינוי נקודת מבט: במקום לשאול ״מי דומה לי״ או ״מי ינצח את הצד השני״, לשאול מה באמת יחזק את המדינה ואת המוסדות שלה לאורך זמן. בואו לקרוא את הטור המלא >>> israelhayom.co.il/news/politics/…

כשכך נראית המפה, ברור שהבעיה איננה רק בתפקוד המוסדות, אלא בעובדה שהאמון בהם נשבר. עלינו לבנות מחדש את הגשר: הכנסת יכולה להיות הגורם המאזן שהחברה הישראלית זקוקה לו, אם תחזור להיות מה שהיא אמורה להיות: רשות מחוקקת שמפקחת באמת על הממשלה, מחזקת את עבודת הוועדות, ומייצרת כללי משחק יציבים שמקטינים את התלות בבג״ץ כפתרון קבוע לכל משבר.

ובכל זאת, יש תקווה: 52% מהציבור סבורים שאם הכנסת תפקח באופן מיטבי על הממשלה, המתח בין הממשלה לבית המשפט יפחת. חיזוק הכנסת הוא המפתח לאיזון בין הרשויות ולהפחתת הקיטוב.

לרגל יום הולדתה של הכנסת שחל בט״ו בשבט, סקר של מכון תכלית שהתפרסם הבוקר ב-@IsraelHayomHeb מציג את תפיסת הציבור על תפקידה (ותפקודה) של הכנסת. הממצאים חושפים פרדוקס: רק 7% מהציבור רואים בכנסת את הרשות המשפיעה ביותר (לעומת 49% הממשלה ו-32% בית המשפט) אבל דווקא בחולשה הזו טמון הפתרון.>>>

הציבור מבין את תפקידה של הכנסת: 45% מזהים את הפיקוח על הממשלה כתפקיד המרכזי שלה, עם זאת, 60% סבורים שהכנסת לא מבצעת אותו כראוי. הפער נמצא בין הפוטנציאל למציאות.

שלוש שנים אחרי, הלקח המרכזי אינו מי צדק בוויכוח, אלא מה חסר לשיטה: כללי משחק מוסכמים ועמידים, שאינם תלויים בהרכב הקואליציה או בעוצמת המחלוקת הפוליטית. ללא תשתית מוסדית כזו, כל ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה- תמשיך להתגלגל למשבר האמון הבא. חיזוק הדמוקרטיה הישראלית מחייב לא רק הכרעות, אלא גם ריסון, יציבות והסכמה רחבה על הכללים שבתוכם מתקבלות ההכרעות.

הוויכוח סביב הרפורמה חרג במהירות מדיון מוסדי-משפטי והפך לזירה של שיח זהותי ומחנאי. כלים חוקתיים שנועדו להסדיר מחלוקות ולתווך בין רשויות ובין מחנות חדלו להיתפס כמשותפים וניטרליים, והפכו בעצמם לאובייקט של הזדהות פוליטית. במציאות כזו, גם מנגנונים מקצועיים כגון הוועדה לבחירת שופטים, הביקורת השיפוטית ואף חוקי יסוד- אינם נתפסים עוד ככללי משחק מוסכמים, אלא כמשאבים שבאמצעותם מבקש כל מחנה לבסס את כוחו. הקיטוב הזה אינו תיאורטי. הוא בא לידי ביטוי באופן חד גם במדדי אמון הציבור במוסדות המדינה. הנתונים מצביעים על תמונת מראה כמעט מלאה: מוסדות הנהנים מאמון גבוה בקרב מצביעי הקואליציה סובלים מאמון נמוך מאוד בקרב מצביעי האופוזיציה, ולהפך. בית המשפט העליון, הממשלה, הכנסת והייעוץ המשפטי אינם נבחנים עוד בעיקר לפי תפקודם, אלא לפי שיוכם הנתפס למחנה כזה או אחר. פערי האמון העמוקים הללו ממחישים כי המחלוקת אינה רק על מדיניות או סמכות, אלא על עצם הלגיטימיות של המוסדות המשותפים.

היום מציינים שלוש שנים לרפורמה המשפטית. מבט לאחור מלמד כי תרומתה המרכזית לשיח הציבורי בישראל אינה מצויה בשאלות טכניות של סמכויות בג״ץ או בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, אלא בהארת תהליך עמוק ורחב יותר שעובר על החברה והמערכת הפוליטית בישראל.>>>